אחי הגדול

פחד. -פרק 25-

נ.מ יולי-
"אוהד! בבקשה! תעזור לנו!" צרחתי לו בזמן שעומר מדמם מהאגן, אבל הוא הסתובב והולך כמו זומבי, לא אכפת לו מאיתנו, אני הזיתי אותו הרגע או שזה הוא?
"אל תדאג מאמי אתה תהיה בסדר" לחשתי לו באוזן בעודי מנסה לעצור את הדם עם מפיות מהשולחן
"שמישהו יזעיק אמבולנס!!" צרחתי בין ההמולה שהייתה, יש קול אך אין עונה.
הסתכלתי בעיניים של עומר, הן היו חשוכות, שחורות, לא כחולות כמו תמיד, אלא הן היו שחורות.
לפתע גבר, בסביבות גיל ה50 התיישב לידנו על הרצפה קורע חתיכה מהחולצה של אוהד ומוריד את הרגל שלו לרצפה ממני.
"אני רוצה בבקשה להזמין אמבולנס דחוף ל.." שמעתי אותו מדבר תוך כדי שהוא מנסה לחסום את הדם, אבל אני הייתי בשוק כדי להקשיב.
"תראי ילדה, שיעור לחיים" האיש פנה אליי והראה לי איך הוא לוקח חתיכה ארוכה מהחולצה של אוהד וקורע אותה.
"אני יודע שזה עניין מהיר וקריטי אבל רק תראי, לוקחים את זה ועושים קשר גדול במרכז הבד, שמים 4 אצבעות מהפצע המדמם ושמים את הקשר בחלק הפנימי של הירך" אמר תוך כדי שהוא מסמן לי עם היד להביא לי אבן גדולה.
"את עושה קשר אחד של סבתא ומחזירה את החוטים לצד שני, קושרת את האבן צמוד צמוד לרגל ומתחילה לסובב אותה עד שנהיה חוסם עורקים. אחרי שאת מהדקת אותה את מקבעת את האבן לרגל שלא תסתובב בחזרה וככה את עוצרת את הדם וגם ככה אני מעסיק אותך ומרגיע אותך עד שהאמבולנס מגיע ועל הדרך מציל את הרגל של בעלך"
הסמקתי לגמרי כשהוא אמר 'בעלי' אבל ניסיתי להסתיר את זה.
"מה השעה?" שאל
"15:47" אמרתי
"נהדר" אמר בחזרה בחיוך רחב ורשם בטוש שחור את השעה על המצח של עומר, ובאותו הרגע הגיע האמבולנס. (והנה עברה לה דקת לימוד רפואה עם סיון)
הפרמדיקים בדקו את הדופק ושיערו את כמות הדם שנאבד, הסתכלתי על החולצה הלבנה שלי ועל הג'ינס הבהיר שלי, שהפכו לאדומים והסקתי מזה שהרבה.
על הרצפה היה שלולית דם, בדיוק כמו בסרטים שעשתה לי צמרמורת.
עליתי על האמבולנס עם עומר, ודווקא החובשים והפרמדיקים היו מאוד רגועים, ורק אני התחלתי לצרוח עליהם שיפסיקו להיות כל כך רגועים, אוי הורמונים חמודים שלי.
הגענו לבית חולים, והסיעו את עומר על האלונקה במהירות לחדר ניתוח. וכשאני מתכוונת במהירות זה אומר שהם רצו כל כך מהר שאני לא השגתי אותם וזה תודות לבטן הפעם.
כשהם הגיעו לחדר ניתוח, הם סגרו אותי מחוץ לחדר ואחות אחת הגיעה כדי להושיב אותי ולהרגיע אותי כי 'להילחץ עושה קמטים'.
אחרי שהלילה ירד ועומר עדיין לא התעורר מההרדמה התחלתי להשתגע, אז ירדתי לקנות שוקולד בקיוסק.
"3.90, אבל בשביל יפה כמוך זה יהיה בחינם" המוכר אמר לי, יותר נכון פלירטט איתי.
"אממ אתה לא רואה את הבטן? זה אומר שאני תפוסה מאמי סורי"
"וואללה לא לא ראיתי את הבטן, ומי אמר שאני רוצה אותך?"
"כי כולם רוצים אותה" קול מחוספס אמר מאחוריי, הסתובבת ועומר עמד שם, עם קביים ופרצוף רצחני.
"אה, טוב אחי ב..ביי מצטער" המוכר אמר ותוך שנייה ראינו מוכר אחר מחליף איתו משמרות
"גם עם קביים, גבס, פרצוף חיוור ועיניים אדומות אתה הדבר הכי סקסי שקיים" לחשתי תוך כדי שאני מביטה בו מבט כמו שילדה בת 5 מסתכלת על שוקולד.
הוא הפנה אליי, למטה, את המבט והמבט נשאר רצחני, ואז התחלנו לצחוק שנינו לנוכח המצב. אני עם פרצוף של ילדה קטנה והוא עם פרצוף של רוצח, ממש שני מאוהבים.
"דאגתי לך" אמרתי לו וחיבקתי אותו חזק חזק, שמה את הראש על החזה שלו.
"אני יודע" אמר לי ונשק לראשי, "ציפיתי למשהו יותר רומנטי" אמרתי וסובבתי אליו את הגב בילדותיות.
עומר התקרב אליי ונשק לצווארי נשיקות רכות וחיבק אותי מאחורה, מה שעשה לי צמרמורת.
"המשככי כאבים עדיין עובדים אס אני לרשותך לעוד... חמש דקות?" אמר והסתכל בשעון היד שלו, "זה בהחלט מספיק לי".
התחלנו להתמזמז כמו משוגעים במעלית של הבית חולים, לא מקום מלבב לעשות את זה אבל זה מה שיש.
אנשים הסתכלו עלינו כאילו אנחנו חייזרים, אישה בהיריון וגבר עם אינפוזיה וגבס מתמזמזים במעלית? מה פתאום.
הגענו לחדר שעומר ישן בו, וכמובן שהמשככי כאבים כבר הפסיקו לעבוד, אז לא היה אפשר לעשות כלום, יאי.
נשכבתי צמוד לעומר במיטה, שמתי את ראשי על חזהו והוא נישק לי את הראש נשיקת 'לילה טוב' ותוך רגע הוא נרדם.
לי לקח יותר זמן להירדם, הייתי עמוק מידי במחשבות-
מה היה קורה אילו אמא ואבא לא היו מתים? אם הם היו הולכים לעבודה דקה מאוחר יותר, האם הייתי פוגשת את עומר? האם אוהד לא היה נחטף? ואם אוהד לא היה נחטף, הייתי נאנסת? הייתי עכשיו עם עומר?
זה מצחיק שככל שהזמן עובר, ככה אני יכולה לדבר יותר בפתיחות על הדברים, ככה אני מתחשלת.
אבל בכל זאת, ישנו חור גדול בחזה שלי, חור שגדל עם הזמן.
קרו לי כל כך הרבה דברים, למה אני? למה עכשיו?
אני צריכה לנצל את הזמן שלי, כל כך הרבה אנשים נלקחו ממני, ולפני שנייה ניסו להתנקש בעומר.
צריך לנצל כל רגע ורגע.
הזמן הוא מתנה.
החיים הם לא.