נקודת מבט אנסטסיה-
כואב לי, אני מרגישה שהמוח שלי מתפוצץ בתוך ראשי. ובניגוד לכאב אני מרגישה ליטופים על לחיי, ליטופים שמעבירים צמרמורת בכל גופי. איפה אני? אני זוכרת את הפיצוץ. אני זוכרת את ניקולס. אני חיה?
אני פוקחת את עיניי באיטיות , מנסה להתרגל אל האור הלבן. הליטופים בלחיי הפסיקו וכל מה שראיתי זה את הפנים ההרוסות של ניקולס. פתחתי את פי, מנסה להגיד את שמו, אך הגרון שלי יבש. ניקולס הביט בי בעיניים מאושרות אך עצובות בו זמנית. הוא חי. אני חיה. אנחנו חיים.
״התעוררת״ הוא לחש ודמעה ירדה מעיניו הנפוחות והאדומות, כמעט ולא רואים את האפור של עיניו.
׳מים׳ הזזתי את שפתי אך לא הוצאתי קול. הוא הבין את בקשתי ומיהר להביא לי כוס מים עם קשית. הצמדתי את הקשית לפי ושתיתי את המים בשקיקה, הגרון שלי כבר לא יבש. נשפתי בהקלה והשענתי את ראשי בחזרה למיטה.
״איך אנחנו חיים?״ שאלתי בלחש את השאלה הראשונה שצצה למוחי. הוא גיחך ״אני בעצמי לא יודע״ הוא אמר ובחנתי אותו טוב יותר. תחבושות גדולות מכסות את החזה שלו, ידיו מחובשות גם כן. זיהיתי גבס ברגלו, הוא שבר את הרגל?
״אתה בסדר?״ שאלתי בדאגה אחרי שראיתי שרוב גופו נפגע מהפיצוץ, ושעליי יש בקושי תחבושות. אני מרגישה אחת על ראשי אבל על שאר גופי יש רק חתכים שיעברו.
הוא הנהן במהירות ונישק לכף ידי. ״עכשיו אני בסדר גמור״ הוא אמר והביט בי באהבה.
״פרינססה״ הוא אמר במבט מוטרד. משהו מטריד אותו, מאוד. אני רואה זאת בעיניו. מה קרה? ״מה קרה?״ לחשתי והרמתי את ידי לפניו, ליטפתי אותו באיטיות וזה נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי.
״אל תתחרפני טוב?״ הוא אמר בשקט ונישק שוב לידי. ״אנחנו ביחד בזה״ הוא אמר ושילב את אצבעותינו. הוא מתחיל להלחיץ אותי. ״מה קרה?״ שאלתי והבטתי בו במבט דואג. ״אחרי שהרופאים עשו לך את כל הבדיקות .. הם גילו..״ הוא עצר ועצם את עיניו בחוזקה. ״מה? מה הם גילו?״ שאלתי בפחד. הוא הביט בי ופלט מפיו במהירות ״הם גילו שעובר גדל בבטן שלך״.
הבטתי בו בשתיקה במשך דקות ארוכות. מחכה שיגיד שהוא עובד עליי, שזה לא נכון.
״מ-מה זאת אומרת עובר?״ שאלתי בקול רועד והרגשתי איך ליבי מתחיל להחסיר את פעימותיו. ״זאת אומרת ש..היה או יש לנו תינוק פה״ הוא אמר והניח את ידו על בטני. הוא בהה בבטני לכמה שניות בזמן שאני מנסה לעכל מה לעזאזל הוא אמר עכשיו. הריון? אני? איך..מה? איך אני אגדל ילד? אני עוד לא בת 19!
חשבתי עוד כמה רגעים על מה שאמר, בזמן שהוא מלטף את בטני ונועץ בו מבטים.
״היה?״ שאלתי בשקט והבטתי בו בבלבול ובפחד. הוא הביט בי במבט שואל , כנראה לא הבין למה התכוונתי. ״אמרת , היה או שיש לנו תינוק.״ הסברתי את עצמי ודמעה ירדה ללחיי אחרי שההבנה מתעכלת במוחי. ״רוב הסיכויים שאיבדנו אותו בגלל הפיצוץ..״ הוא אמר והשפיל את ראשו. ״הרופאים לא זיהו שום דימום, הם רצו לעשות לך אולטרסאונד כדי לבדוק אם הוא חי.. לא נתתי להם, רציתי שתתעוררי ואז..״ הוא אמר כשראשו עדיין מושפל לרצפה. ״אם.. היית יודעת על ההריון לפני? היית רוצה להמשיך אותו?״ הוא שאל את השאלה בפחד והרעיד את כל גופי. הבטתי בו לכמה שניות ארוכות, יודעת כבר את התשובה. ״בחיים לא הייתי מפילה את הילד שלי.״ אמרתי בבטחון והוספתי ״במיוחד אם הוא שלנו״. הוא הביט בי ארוכות ונשף את האוויר שהחזיק בתוכו. ״וזה לא אכפת לך שאת עוד צעירה?״ הוא שאל והחזיק חזק בידי, חיזקתי את האחיזה בו וחייכתי חיוך קטן. ״כמובן שזה מפריע לי.. אני לא מוכנה לגדל תינוק..״ אמרתי בעצב והמשכתי ״לפני תקופה לא ארוכה שנאתי את החיים שלי, ועכשיו יש סיכויי שאני אביא חיים חדשים לעולם. איך? איך אני..?״ אמרתי והתנשמתי בכבדות, חושבת על כך שרוב הסיכויים שאהיה אמא גרועה. דמעות יורדות מעיניי וניקולס מיהר לנגב אותן. ״לפני תקופה לא ארוכה גם אני שנאתי את החיים שלי.. ותראי אותי עכשיו.. מתפלל בכל ליבי שהתינוק שלנו עדיין חי.״ הוא לחש וחזר ללטף את בטני, אך עדיין הביט אל תוך עיניי. פתאום ההבנה הכתה בי. ״אני..״ לחשתי ״אני לא רוצה שימות!״ אמרתי בפאניקה. לא. שלא ימות. ״אני לא רוצה שימות ניקולס״ אמרתי והתחננתי במבטי שיעשה משהו. אך מה הוא יכול לעשות? הפיצוץ היה חזק מדי, ואני בשוק שאנחנו חיים. אז איך תינוק שעוד לא התפתח יכול לשרוד?
רעדתי בבכי וניקולס התכוון להגיד משהו אך רופא גבוה נכנס לחדר. ״היא התעוררה?״ הוא שאל כשקלט שאני ערה ובוכה , והתקדם אליי במהירות ״למה לא אמרת לי?״ הוא שאל את ניקולס בטון כועס. ניקולס זרק לו מבט זועם אך התאפק. אני בטוחה שהוא מבין שהרופא כועס כי הוא דואג לבריאות שלי. וזה בסדר.
״אני רוצה לעשות את האולטרסאונד. עכשיו.״ אמרתי בשקט לרופא אחרי שטיפל בי ובדק אותי. ״אז הוא סיפר לך..״ הוא לחש לי , הנהנתי במהירות. הוא נאנח. ״את יודעת שרוב הסיכויים שאיבדתם אותו, נכון?״ הוא שואל בטון שמתחיל לעצבן אותי. ״אני רוצה לעשות אולטרסאונד, עכשיו, ואל תגרום לי לחזור על זה שוב״ אמרתי בטון מאיים והוא נרתע מעט. ניקולס חייך חיוך רחב ומאוהב והביט בי. ״עכשיו אני מבין למה אתם ביחד״ אמר הרופא ומיהר לצאת מהחדר.
YOU ARE READING
I can't let you in
Romanceאנסטסיה היא נערה בת 18 , קרה ואדישה בעקבות עבר לא נעים. האנשים היחידים שמקבלים חיוך או צחקוק קטן ממנה הם הקרובים אליה . לילה אחד היא פגשה את אותם עיניים אפורות ואפלות .. הוא היה אדיש קר ומסוכן , הוא הזכיר לאנסטסיה את עצמה.. מאז הפגישה עם אותו גבר מס...
