~נקודת מבט מקס~
היא פשוט ישבה שם , עם מבט שמעולם לא ראיתי, הוא לא היה אטום, הוא לא היה אדיש, הוא היה ריק. ריק מכל רגש , ריק מכל מחשבה. זה היה נראה כאילו היא מתה אך הלב והמוח שלה עדיין פועלים. אנה שלי.
לידה ישבה אליסה , מי שאני מנחש האחות של ג׳ייס שאנה סיפרה לי עליו כל כך הרבה. אליסה הייתה שבורה , היא רק הביטה על רצפת בית החולים , והדמעות לא הפסיקה לרדת מעיניה לשניה. אני מבין זה היה אח שלה.
~נקודת מבט אנסטסיה~
רעשים. דיבורים. צלילים. קולות. אני שומעת אבל לא שומעת. המוח שלי לא קולט שום דבר ,לא מפנים שום דבר, הוא ריק. הראש שלי , הלב שלי , כולם ריקים.
מישהו הולך מלפני, מישהו מתיישב לידי , קולות של בכי, אך עדיין הכל ריק. הגוף שלי משותק , ואני שואלת למה? למה ג׳ייס? הוא האדם הכי טוב שאני מכירה , הוא עזר לי כל כך הרבה , בלעדיו אני אבודה. אני לא יודעת איך אני אחזור לעצמי אחרי זה.. סביר להניח שאני לא.
זה לא הגיע לו. והכל באשמתי. הייתי צריכה לברוח מהחיים שלו ולא לסכן אותו בחיים המסריחים שלי.
ורוניקה. ורוניקה , היא אמרה לי למהר לביתי. היא הייתה חלק מזה. אולי היא לא זאת שירתה בו, אבל היא אחראית לזה. היא הרסה את חיי. ולמה? מה לעזאזל עשיתי לה? זה לא משנה. היא הרגה אדם טוב, שלא קשור לכל התסבוך בחיים שלי. היא הרגה את ג׳ייס שלי. והיא תשלם על זה.
אני קמה ממקומי ומתחילה לצעוד. אפילו לא חושבת יותר. צעקות של השם שלי נקראו מסביבי אך לא נתתי לזה יחס , רק רציתי דבר אחד. רציתי לנקום.
אני מתקדמת בשביל לבית המוכר שביקרתי בו מספר פעמים. אבל עכשיו אני לא הולכת להגיד שלום לולריה. אני לא הולכת לעזור לאוריאנה ואני לא הולכת לצחוק עם מתיאס. אני הולכת לנקום.
אני פותחת את הדלת בתנופה חזקה , מביטה בבית המסודר והמפואר להפליא. עוד מעט הוא יהיה מלא דם.
אני מתקדמת אל הסלון וכל המבטים הופנו אליי. כולם היו שם, גם ניקולס , וגם היא. הם הביטו בי המומים , כאילו הם מביטים כרגע ברוח. ואני מודה , אני באמת נראית כרגע כמו רוח.
אני מתעלמת מכולם , הכל מטושטש סביבי , הדבר היחיד שאני רואה בבירור הוא הפנים שלה. הפנים החלקות והמאופרות בהגזמה של ורוניקה. על פניה היה מבט מרוצה , אך כשראתה את הרצח בעיניים שלי , הוא הפך למבט מפוחד. מאויים.
אני מתקדמת אליה עם המבט הרוצח שעל פניי , אני לא מסתירה את רגשותיי , שתראה עד כמה אני שבורה וכואבת, כבר לא אכפת לי מזה. לא אכפת לי מכלום.
״אנסטסיה״ אני שומעת את קולו של האדם שתפס מקום גדול בליבי, אך שוב לא נותנת אף יחס , אני מתקדמת אליה והיא קמה ממקומה , מוכנה לתקוף. וכך גם אני.
היא התחילה לתקוף אך מיד חסמתי אותה, אני שומעת את שמי נקרא שוב ושוב , אני מרגישה ידיים על מותניי , אך אני לא נותנת לו לאחוז בי כי מיד אחרי אני תוקפת.
אני מכווצת את אגרופיי וחובטת בפנים של ורוניקה, וכך שוב ושוב , בועטת , חוסמת כל תקיפה שלה , עד שהיא כבר לא יכולה לזוז והיא נמצאת תחת רגליי , אני מתיישבת אליה בפיסוק רחב ומלפפת את ידיי סביב צווארה , היא מדממת מכל מקום בגופה , וזה עושה לי טוב.
״יש לך מושג את מי הרגת?״ אני לוחשת בשיניים חורקת ומחזקת את אחיזתי בצוואה , פניה היו אדומות , כל הורידים בצווארה בלטו , היא נאבקה לטיפת אוויר.
YOU ARE READING
I can't let you in
Romanceאנסטסיה היא נערה בת 18 , קרה ואדישה בעקבות עבר לא נעים. האנשים היחידים שמקבלים חיוך או צחקוק קטן ממנה הם הקרובים אליה . לילה אחד היא פגשה את אותם עיניים אפורות ואפלות .. הוא היה אדיש קר ומסוכן , הוא הזכיר לאנסטסיה את עצמה.. מאז הפגישה עם אותו גבר מס...
