״אנסטסיה״ המורה קראה לי אך לא הרמתי את מבטי מהעין הדומעת שציירתי על דף המחברת. ״אנסטסיה!״ היא קראה שוב בקול רם יותר, נאנחתי והבטתי בה בעייפות ״מה?״ שאלתי באדישות. היא הביטה בי לכמה שניות ואז אמרה ״בואי אליי בסוף השיעור״. נאנחתי בכבדות החזרתי את מבטי לעין הדומעת , והתחלתי לצייר את העין השניה.
חודש. חודש עבר מאז שראיתי את ניקולס בפעם האחרונה, זה מרגיש כאילו עבר נצח. ראיתי את ולריה כמה פעמים בבית ספר ובכל פעם היא שלחה לי מבט עצוב ומצטער , היא נגשה אליי כמה פעמים אך תמיד מיהרתי להתחמק ולברוח מהשיחה הזאת. לא רציתי לדבר על ניקולס , לא רציתי לחשוב עליו אפילו.
בחודש הזה הייתי עסוקה רוב הזמן , הייתי חוזרת מבית ספר ישר לעבודה , וכשחזרתי מהעבודה הייתי כל כך עייפה שהייתי נרדמת בשניות.
הלילות הראשונים אחרי מה שאמר לי היו סבל. כל מה שחשבתי עליו זה שהיא נצחה. היא לקחה אותו ממני, והאדיוט הלך אחריה. אחריי שבועיים התחלתי לחשוב אחרת. ניקולס כנראה לעולם לא היה שלי. החיים שלי נהרסו כל כך הרבה פעמים , מכל כך הרבה אנשים שזה כבר לא מפתיע אותי. אחרי הכל הרגליים שלי נעוצות באדמה , ואף אחד לעולם לא יצליח להפיל אולי. גם לא האהבה הראשונה והגדולה שלי- ניקולס פברה.
הצלצול נשמע והתלמידים מיהרו לצעוק ולברוח מהכיתה כמה שיותר מהר. נאנחתי ואספתי את חפציי , התקדמתי למורה והתיישבתי על השולחן.
״מה רצית ממני?״ שאלתי באי סבלנות , היא סידרה את משקפיה על אפה והסתכלה עליי.
״מה קורה לך? כל הציונים שלך נכשלים , את לא מרוכזת בשיעורים , הזלזול שלך לבית הספר עבר כל גבול. את הולכת להצמד למישהו שהולך לשבת לך על הוריד וללמד אותך עד שתוציאי מאיות.״ היא אמרה ודמי התחיל לרתוח.
״מה?! אני לא נצמדת לאף אחד , זאת בעיה שלי שאני לא לומדת. אל תתערבי לי בחיים.״ אמרתי בכעס , מי היא חושבת שהיא?
״אני לא שאלתי אותך אנסטסיה , את הולכת להצמד למישהו ואם תוך חודש את לא מעלה את הציונים שלך, את תושעי מבית הספר. לתמיד.״
היא אמרה בהחלטיות. עיניי נפקחו בהלם. זאת השנה האחרונה שלי , אסור שישעו אותי מבית הספר, זה יאכזב את ג׳ייס. הוא שילם על כל השנים האלה רק כדי שיהיה לי עתיד מוצלח.. אני לא יכולה פשוט לעזוב עכשיו.
הנהנתי במהירות והשפלתי את מבטי. את תעשי את זה אנה , רק בשביל לשמח את ג׳ייס.
מבטה הפך למופתע ומיד חייכה חיוך רחב. ״יופי אני שמחה שאת מסכימה, את הולכת להצמד למרקו. הוא יעזור לך בכל מה שתצטרכי.״ היא אמרה והנהנתי. אני אפילו לא יודעת מי זה המרקו הזה. ״תבואי מחר מוקדם יותר ואני אציג אותך בפניו״ המורה אמרה ונאנחתי.
לקחתי את תיקי ויצאתי מהכיתה.
אני הולכת ברחוב לכיוון ביתי , כשלאוזני מוזיקה שקטה ומרגיעה. אני לפתע מוצאת את עצמי חושבת על מקס. על ידידי הטוב , שעזר לי בהרבה מצבים , שהציל אותי אין ספור פעמים מאנשים שניסו לפגוע בי, הוא הציל אותי אפילו מעצמי. לא דיברנו חודשים. איך זה הגיוני? פעם היינו בלתי נפרדים. אני מרגישה כאב בחזה , דקירה חזקה , אני מאוכזבת מעצמי. אני הזנחתי אותו. לא דיברתי איתו כי הייתי עסוקה בחיי האהבה הכושלים שלי. רק הוא יצליח לעודד אותי עכשיו. רק הוא יצליח למחוק את ניקולס לזכרוני לפחות לכמה שעות טובות. וזה מה שאני עושה , אני פונה ימינה ומתקדמת לכיוון הסמטה שפעם לא הייתי מפסיקה לבקר בה.
YOU ARE READING
I can't let you in
Romanceאנסטסיה היא נערה בת 18 , קרה ואדישה בעקבות עבר לא נעים. האנשים היחידים שמקבלים חיוך או צחקוק קטן ממנה הם הקרובים אליה . לילה אחד היא פגשה את אותם עיניים אפורות ואפלות .. הוא היה אדיש קר ומסוכן , הוא הזכיר לאנסטסיה את עצמה.. מאז הפגישה עם אותו גבר מס...
