I can't let you in

פרק 32- תמיד

חודש. חודש שלם עבר, וזה היה חודש טוב. ג׳ייס חזר מבית החולים לפני שלושה שבועות וחזר להיות הוא. עדיין חוקרים את מה שקרה ומנסים למצוא את ורוניקה שנעלמה מאז שראיתי אותה בפעם אחרונה- כשהיא אמרה לי למהר לביתי ומצאתי את ג׳ייס גוסס על הרצפה ואז רצתי לבית של ניקולס כדי להרוג אותה. אופס.
מרקו ואני התחברנו מאוד, אני הוא ואליסה הסתובבנו הרבה ביחד בחודש הזה.
אני וניקולס ניצלנו כל שניה שיכולה להיות לנו ביחד, אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות אז אנחנו בלתי נפרדים כרגע, חוץ מהרגעים שמרקו הכריח אותי לצאת איתו כמובן.
הציונים שלי ללא ספק השתפרו בזכות מרקו , ואני אוכל לסיים את השנה בבית הספר.

היום זה היום הולדת של התאומים. ניקולס אמר לי שזה אירוע גדול וכתוצאה מכך אני מוצאת את עצמי עכשיו מול המראה , לבושה בשמלה אדומה ארוכה כשבחלקה העליון מפוזרים יהלומים כסופים. שיערי אסוף על קודקודי בצורה מרושלת , אני מאופרת באיפור עדין , ותכשיטים עדינים מונחים על צווארי , אוזניי וידיי.
אני יפה. מאוד יפה.
״אנה!! מנואל למטה בואי!״ צעקה לי אליסה מהסלון. בשבועות האחרונים היא ומנואל (אחד החברים הכי טובים של ניקולס) התקרבו מאוד. אני חושדת שהם ביחד והיא לא מספרת לי, אך אני מניחה לזה , אני לא רוצה להלחיץ אותה.
״אני באה!״ צעקתי והתקדמתי לסלון, נעצרתי כשראיתי את מליסה.
היא לבושה בשמלה כחולה וארוכה עם מחשוף לא גדול מדי. שסע ארוך חותך את השמלה ברגלה הימנית וזה רק עושה את השמלה יפה יותר. שיערה אסוף באופן מסודר על ראשה. היא יפייפיה.
אליסה בחנה אותי בפה פעור. ״פאק אנה את מושלמת״ היא אמרה ובחנה אותי שוב. ״את מושלמת אפילו יותר״ אמרתי והיא חייכה.

התקדמנו למכונית ומנואל עצר והביט בשתינו בעיניים פעורות לרווחה. הוא לבוש בטוקסידו כחול, כנראה התאים עם אליסה. הוא היה חתיך.
״ואני חשבתי שאתן לא יכולות להיות יפות יותר״ הוא אמר וחייכנו חיוך רחב.
נכנסנו למכונית ונסענו לביתו של ניקולס כשאליסה לא מפסיקה להגיד למנואל על כמה הוא חתיך. כשאני חושבת על זה , הם יכולה להיות זוג די יפה ביחד.

הגענו לביתו של ניקולס ועיניי נפערו לרווחה. הבית הענק מלא באנשים. בחיים לא חשבתי שאפשר למלא את הבית הגדול הזה. נכנסו בשערים וראינו שבחצר מסתובבים כולם , מתחבקים ומשמיעים קולות כמו ׳כמה זמן לא ראיתי אותך׳ ו׳אנחנו צריכים להפגש יותר׳.
הלכנו בחצר ועיניי חיפשו את ניקולס.
עצרתי.
למולי עמד הגבר הכי חתיך בעולם. הוא לבש חליפה אפורה שמתאימה לעיניו האפורות. הוא עצר גם הוא והביט בי , כאילו אני הדבר היחיד שקיים מבין כל האנשים האלה. הוא התקרב אליי.
״את יפייפיה״ הוא אמר מהופנט ״אני אצטרך לשים עלייך עין. הרבה גברים ירצו לשים עלייך את הידיים היום.״ הוא אמר ונישק לשפתיי. חייכתי. ״אתה מושלם״ אמרתי אחרי שבחנתי אותו שוב. ״ספרי לי משהו שאני לא יודע״ הוא אמר וסידר את שיערו ״ניקולס!״ נתתי ונתתי מכה לכתפו ״אתה מאוד צנוע אתה יודע?״ שאלתי והוא צחקק. הוא הניח את זרועו על מותניי והוביל אותי אל תוך הבית.
בבית גם היו אנשים. הרבה אנשים. כולם היו יפים והחזיקו כוסות שמפניה ארוכות בידיהם. הצלחתי לקלוט את התאומים מרחוק והצבעתי עליהן כדי שניקולס יוכל להבחין בהם גם.
ניקולס הוביל אותי בין האנשים אל התאומים. מתיאס עמד לשתות מכוס השמפני אך עיניו ננעצו בי והוא בהה בי ארוכות. ״אוקיי ניקולס. אני רשמית גונב לך אותה״ הוא אמר ופרצתי בצחוק כשניקולס הפך לכועס. הוא חיבק אותי בחוזקה ונישק ללחיי. העברתי את עיניי לתומאס וניגשתי לחבק אותו, ״את ממש ממש יפה״ הוא לחש לאוזני והתנתקנו מהחיבוק ״תודה״ לחשתי , ״מזל טוב!״ צעקתי וחייכתי חיוך רחב. ניקולס חיבק את מותניי מאחור וצחק עם אחיו.
״היי״ ולריה צצה בשמלה צהובה ומהפנטת. היא ישבה על גופה באופק מושלם. היא הייתה ארוכה וצמודה לגופה כשיהלומים מעטרים כמעט את כולה. שיערה היה פזור ומונח בגלים על גבה. מושלמת.
״וואו אנה את הורסת״ ולריה אמרה ונישקה ללחיי ״את לא פחות״ אמרתי בחיוך קטן , יש לי חיבה מוזרה לילדה הזאת. למרות כל מה שעברה היא נשארה חזקה והמשיכה לראות את העולם ורוד. קינאתי בה על זה , אך זה גרם לי לחבב אותה אפילו יותר.

אחרי כמה שעות של ריקודים איטיים, מספר כוסות של שמפניה, ונאום מרגש של אמא של ניקולס, יצאתי החוצה ונשמתי אוויר צח.
הרוח הקרה של הלילה גרמה לצמרמורת בגופי. כיסיתי את גופי בעזרת ידיי והתיישבתי על הספסל הקרוב בחצר. נאנחתי והבטתי לירח המלא שבשמיים.
״אני רוצה לקרוע ממך את השמלה הזאת עכשיו״ שמעתי את קולו של ניקולס וצחקקתי. הוא התיישבת לידי והצמיד אותי אליו. ריחו המשכר עלה לאפי וכרכתי את זרועותיי סביב בטנו.
״תצטרך לחכות ללילה״ אמרתי בחיוך ונאנחתי. ״התאומים שתו כבר חביט, אני חושב שהם יסיימו את הלילה בבית החולים״ הוא אמר וצחקק.
״תתן להם, זה יום ההולדת שלהם״ אמרתי בחיוך והבטתי בו. ״זה היה חודש שקט ונעים. אני מפחדת שזה יכול לההרס״ אמרתי בשקט וליטפתי את פניו. עיניו הפכו למודאגות בשניה. ״בואי נהיה אופטימיים פרינססה. בואי נמשיך לחיות מאושרים״ הוא אמר ונישק רכות לשפתיי.

״ניקולס אמא קוראת לך!״ שמענו את קולה של ולריה והסתובבנו ״אני בא!״ הוא צעק אליה בחזרה.
״את באה?״ הוא שאל , הנדתי את ראשי וחייכתי ״אני מעדיפה לנשום אוויר עוד קצת.״ אמרתי והורדתי את ידיי ממנו.
״אני כבר חוזר. את תחכי לי?״ הוא שאל והתקרב לפניי.
״אני אחכה לך תמיד.״ אמרתי ונישקתי לשפתיו. הוא חייך אליי וקם מהספסל. הוא התקדם אל תוך הבית ונכנס. כולם נמצאים בתוך הבית, הקור גרם לכולם להכנס. כך ששקט בחצר ואני יכולה לחשוב ברוגע.

״לא הפסקתי להביט בך הערב״ שמעתי קול מוכר שהתיישב לידי והסתובבתי אליו. ״סיימון?״ שאלתי בהפתעה והתרחקתי ממנו קצת. ״את יפה״ הוא אמר והביט בי במבטו הרעב ״ותפוסה״ אמרתי והתרחקתי ממנו עוד קצת עד שהגעתי אל קצה הספסל. הוא התקדם אליי ונצמד אליי. ״זה לא עושה אותך פחות יפה״ הוא אמר ומשהו במבט שלו הלחיץ אותי , מה הוא רוצה ממני? מה הוא עושה פה? אין מצב שניקולס הזמין אותו. התחלתי לחשוד בו ונורות אזהרה נדלקו בראשי.
״מה אתה עושה פה?״ שאלתי בקול וניסיתי להתרחק מהמבט המלחיץ של פניו.
״מביט בך״ הוא אמר והלחיץ אותי אפילו יותר. פתאום אני כבר לא שמחה שאין אנשים בחוץ, למה לא נכנסתי עם ניקולס?
״אל תגרום לי להכות אותך סיימון. אני טובה בזה״ אמרתי מנסה להפחיד אותו , אני באמת יכולה לגרום לו לבכות מכאב , אבל הגוף שלי יותר מדי משותק עכשיו שאני לא חושבת שאצליח לזוז. למה דווקא עכשיו?
״אני מצטער על מה שהולך לקרות״ הוא אמר בלי כוונה לזה שהוא מצטער. ליבי התחיל לפעום בחוזקה, קמתי על רגליי ורציתי ללכת אך מכה חזקה בעורפי גרמה לי לראות שחור. ושניה אחרי להרגיש את הרצפה הקשה והקרה מתחתיי.