מצוד הנבלים (ספר 3)

פרק 24 | ללכת בדרכך

איב השפילה את מבטה אל הרצפה. "אתה התחתנת עם מישהי אחרת." היא הציגה את העובדה.

כריס כיווץ את עיניו בבלבול. "אני הודעתי לאבא שלי שאני מתחתן עם אנג'י כדי שיניח לי, אבל זה היה היום."
"שמעתי את מנגינת האירוסין לפני כמה חודשים." אמרה לו בשקט.

"לפני כמה חודשים... זו- זו לא הייתה מנגינת אירוסין." כריס הודה במבט כאוב. "לאמא שלי היה יום הולדת." הוא השפיל מעט את ראשו.

איב קראה בזעם ודפקה את ראשה בקיר בעוצמה. זה לא היה מספיק כדי שתאבד הכרה, אבל מספיק כדי שראשה יזדעזע ויכאב מאוד. היא איבדה את שיווי המשקל בעצמה.

"איב!" הוא נבהל ותפס בה. כשהחזיק אותה שם לב לדם שצבע את שיערה הלבן לאדום. "מה את עושה?" הוא אחז בה חזק בדאגה.

"אני מטומטמת כל כך, כריס." קולה נשבר בעוד ראשה נצמד אל חזהו והיא בין זרועותיו. היא תפסה בו בכאב, נראה שלא היה לו אכפת עד כמה, והיא הרגישה איך פניה מתחילות להירטב ללא שליטה. "האמנתי למה שהזאב הזה אמר לי במקום לבטוח בך. הרסתי את החיים שלי."

הוא נאנח. "היו לך את כל הסיבות שבעולם." הוא השתדל למצוא את ההסבר המבין של העניין, עד כמה שזה היה קשה ולא אמין, ועד כמה שזה לא היה מתאים לו לחשוב ככה. הוא רצה להאמין שיש איזשהו היגיון בריא מאחורי הדבר הזה. הוא לא רצה לטבוע בעובדה שהקשר שלהם נהרס ככה.

"אני לא טובה, נסיך." היא אמרה לו. "עד כמה שתרצה להאמין שזו תהיה הפעם האחרונה, זה לא יקרה."

"אני מאמין בך."

היא צחקה מדבריו בטון הספקני המוכר שלה. "הכובע של המטורפת הזאת באמת שיבש אצלך משהו." אמרה, והרגישה את אחיזתו מרפה בה לאט.

"אני אבקש מהפיה הכחולה לטפל בפצע שלך." הוא אמר. "ואני אחזור עוד כמה ימים."

"עוד כמה ימים?" היא שאלה, לא בדיוק מופתעת אך גם מעט מאוכזבת.

"אני לא אוכל לשחרר אותך." הוא הסביר, והשפיל את מבטו כשהתרומם שוב על רגליו. "ניסית להרוג את אבא שלי. זה לא יהיה נכון לתת לך חנינה רק בגלל שאני אוהב אותך."

"אני מקבלת על עצמי את גזר הדין." איב אפילו לא התווכחה. בזמן הקצר ששהתה במקום שם לבד, יצא לה לחשוב על מה שקרה. יצא לה להבין שכל מה שקיבלה, מגיע לה. נקמה זו לא עבודה בשבילה, וגם לא עבודת צוות. היא רגשנית מדי, זו נקודת התורפה שלה. הכעס שלה מעוור אותה, ומכשיל. אמא שלה לא נתנה לדברים כאלה להפריע לה, היא ידעה איך לנתק את הרגש מהמעשים שלה, ולהתרכז בדבר אחד, בדבר החשוב, וזו הסיבה שהצליחה.

היא תהיה כל כך מאוכזבת.

כריס השאיר את העששית בחדר, כדי שתסופק באור זמני, ויצא מהדלת. רגע לפני שסגר אותה ונעל מחדש, אמר לה את מילותיו האחרונות. "היי," הוא הפנה אליו את תשומת ליבה. "אני עדיין לא יכול לסלוח לך, אבל אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך."

"אני גם אוהבת אותך."

לאנג'י לא היה בדיוק לאן ללכת. היא לא ידעה מה מתחולל בתוך הבית, מה קורה עם חבריה, ורגשות מעורבים הציפו אותה לפתע. לוותר לא היה חלק מהאופי שלה, ובמצב הזה היא לא הייתה בטוחה האם עליה לדבוק בכך או לא להתערב הפעם.

"לכי אחריו." אמר הקול, שלרגע חשבה שנשמע בראשה. היא הסתובבה, וראתה את ואזירי עומד ליד הדלת הנמוכה, ומסתכל עליה, וכנראה גם על כל הסצנה שקרתה לפני רגע.

"למה?" היא שאלה אותו.

"כי הוא מוצא חן בעינייך." אמר, והקפיץ את ליבה. היא לא ממש חשבה על זה, אבל טובתו של פייר באמת הייתה חשובה לה. היא לא ידעה שזה שקוף כל כך. "או משהו אחר." הוא הוסיף. "את היית היחידה ששמה לב שהוא הלך, ועכשיו את כאן בזמן שהחברים שלך והבן שלי בארמון."

"הם בארמון?" היא התפלאה בעיניים גדולות.

"איך שאני רואה את זה, יש לך שתי אפשרויות- תלכי לארמון ותצטרפי אליהם, או שתלכי שוב להר הקרח ותנסי לשכנע את הילדון אחרת."

אנג'י נאנחה. "למה אתה בכלל מנסה לעזור לי?" שאלה. "אתה נבל, לא?"

"את, דווקא את, מפקפקת?" הוא שאל. "בעיניי ילד קטן, כשאבא שלו לא מרשה לו סוכרייה, הוא נחשב לנבל." הסביר בנינוחות. "ואין מישהו שיודע יותר טוב ממני מה אפשר להקריב בגלל אהבה."

"ככה הגעת לכאן?" היא שאלה.

ואזירי גיחך בקלות. "בין היתר." הוא התקרב אליה. "זו רק הצעה ידידותית. אם את מתלבטת בין לעשות משהו או לא- תבחרי לעשות אותו. יש לך יותר מה להפסיד אם לא תנסי."

אנג'י חשבה על כך, ולקחה נשימה עמוקה. אולי הוא צודק. אולי כדאי לנסות. הרי מה היא כבר יכולה להפסיד מכך? כמו שהוא אמר. הכל יישאר כמו שהוא אם פייר לא ירצה להקשיב לה, וכפי שהוא אמר, הוא מעדיף ככה.

אז רק ניסיון קטן. זה לא יזיק.