מצוד הנבלים (ספר 3)

פרק 24 | ללכת בדרכך

כשהיא תקועה בתוך תא אטום, חשוך, קר וחסר חיים, הדבר האחרון שציפתה שיקרה הוא שמישהו יקרא לה מעבר לדלת. קודם כל, נשמעה דפיקה חלושה שנדמה היה כאילו הייתה חלק מהדמיון שלה, אך אחר כך, נקרא שמה, בקול גברי מוכר שעורר בה צמרמורת והגביר את דפיקות ליבה.

"איב?" הוא נשמע די מהוסס. היא ישבה על יד הדלת, נשענה על הקיר ולא ממש זזה. אי אפשר היה לקרוא לזה פחד, כי לא חששה ממה שיקרה, אף על פי שלזר זה בהחלט יכול להיראות כך במבט זריז עליה. היה אפשר לקרוא לזה חוסר רצון שיפתח את הדלת. כן, חוסר רצון גדול מאוד. כי היא הרי לא מפחדת, היא מעולם לא פחדה והיא לא פחדנית. "אני נכנס." הוא הודיע והיא התכנסה בתוך עצמה מבלי לשים לב אפילו.

היא שמעה קול מתכות נוקשות פוגעות זו בזו בסיבוב המפתח בחור המנעול, ורגיעה מצידם כשנפתח. הדלת חרקה כשהתקדמה באיטיות. צללית אור רגועה שהגיעה מהעששית שהחזיק הכניסה מעט אור לחדר. הוא הגיש אותה קדימה כדי לבחון את המקום היטב, וכמובן לא ראה אותה.

זה היה מטופש מצידו לא לנעול אחריו את הדלת, או אולי פתי מדי. אילו הייתה יכולה, איב הייתה בורחת. חבל שזה לא קל כל כך. בנוסף לכלא שנזרקה אליו, גילתה שנכלאה באזיקים מנטרלים קסם. גם אם תוכל, וגם אם תרצה, לא תוכל לצאת משם.

"הא," הוא הוציא הגה קל מפיו כששם לב אליה, ישובה שם, במקום מסתור ממי שניסה לחפש אותה. "היי." הוא העלה חיוך קטן. זה היה משונה ומחשיד.

היא לקחה מעין צעד אחורנית שלא ראה, ולא יכלה להתעלם מהעובדה שדווקא די שמחה שהוא שם. כריס. לפחות זה לא אבא שלו, או הפיה הצדקנית המעצבנת.

"היי." קולה נשמע מתוסכל למרות שלא רצתה שכך ייצא.

הוא התקרב אליה, הניח את העששית על הרצפה מולה, והתיישב לידה. "אני מצטער שככה זה יצא."

"אתה אידיוט." היא אמרה מיד. "אתה מתנצל על משהו שהוא לא אשמתך."

הוא גיחך, ושוב, זה היה מוזר מאוד. הוא לא כעס בכלל. הוא לא צעק. הוא לא האדים מעצבים כמו שראתה שקורה לו לא פעם כשדיבר עם רפאל. אולי הוא עוד יותר אידיוט ממה שחשבה. אולי הוא נדבק בתמימות של אנג'י בזמן שניחוח הנבלים לא היה בסביבה.

"ניסיתי לכעוס עלייך כשעשית את זה," הוא הודה. "אבל הבנתי שלמרות זאת אני עדיין אוהב אותך."

"אתה באמת אידיוט." היא לא הטילה בכך ספק עכשיו. "ואיך שרדת בכלל?"

"איזה בחור של קרח הציל אותנו." השיב.

"הא, הייתה לי הרגשה שיש שם משהו מעבר."

"הייתה לי הרגשה שחשבת על זה אז."

"אתה תמים."

"אני מאמין בך." הוא השיב לה מבלי להתעכב וללא היסוס. "אני רק לא מבין למה עשית את זה."