מצוד הנבלים (ספר 3)

פרק 13 | אל תוך היער

לא ידעתם קור מעולם עד שלא הגעתם להר הקפוא בצד הצפוני של הממלכה בו חיו הנבלים שבה. קור, זו הייתה מילה זעירה מאוד כדי לתאר את האווירה שהייתה שם. החבורה, שכללה את כריס, איב, אנג'י, רפאל, נואר, קארל, איימי, רג'י, סלוון ופאריס, עדיין לא הגיעה לתחילת מרגלותיו וכבר משב הרוח החצי צונן חצי מרטיט שהגיע מכיוונו כמעט ושיתק אותם לגמרי.

הם הלכו בשיירה, איב הובילה וכריס הלך לצידה. מפעם לפעם הוא העביר אליה מבט, והיא אליו, ושניהם העלו חיוך קטן זה אל זו. כשלא הסתכל, איב הסירה את מבטה המחויך מפניה, והוא השתנה לאחד אדיש ואפילו לא מרוצה.

היא הסתכלה על שוב, בקפידה. היא אהבה את מה שראתה. את מי שראתה. היא תמיד אהבה. אם זה היה תלוי בה יכול להיות שהייתה מוותרת על כל עניין הנקמה שתכננה, אבל... זה לא קשור אליה, זה לא קשור רק אליה.

לפחות כך היא מכריחה את עצמה לחשוב.

"עדיין מחכה לנסיך שיבוא, מתוקה?" כך שאלה אותה אימה, אופליה, הפיה הרעה, כשבוע לאחר הפיצול בין הממלכה. איב, באותו הזמן, עמדה אל מול החלון שבחדרה שבארמון הכתר, ובהתה בחומה הגדולה שניצבה בדיוק מושלם בנוף היחיד שיכלה לצפות בו מעמדתה. זה היה מאוד אירוני, ואכזרי.

היא הייתה עצובה, ראו זאת בעיניה, על פניה, והיא לא יכלה לשקר בקשר לזה.

"אני לא רוצה להשיב על זה." איב ענתה לה באנחה, הסתובבה אליה בעדינות והסתכלה עליה כשהביטה בה.

"ילדה מתוקה," אימה ניגשה אליה. "כדאי שתפסיקי לקוות לשווא." היא העבירה את ידה המגונדרת בשיערה הלבן של איב, שהיה זהה כמעט לשלה, מלבד אורכו המקוצר ביחס אליה. היא לבשה שמלה שחורה פשוטה שהתאימה לכנפי הפיה האפלה הגדולות שצמחו מגבה. קרני תיש עבות ומעוגלות יצאו ממצחה והסתדרו לפי צורת ראשה, מעל שיערה החלק. עיניה היו תכולות ובהירות, והן הביטו על ביתה מקרוב, וככל שעשו זאת יותר זמן, כך החלו לגרום לה להצטמרר יותר. עד כמה שאיב מסוגלת להצטמרר.

"אני חושבת על זה." הודתה לה. "אבל אני לא רוצה לוותר כל כך מהר. אולי זה לוקח לו זמן." היא חזרה להסתכל על הנוף, ואז נמשכה על ידי אימה לאחור, ונגררה על ידיה אל תוך הארמון.

"אני לא מאמינה לזה." אימה הרחיקה אותה מהנוף בכוונה, והסתכלה עליה במבט עצבני. "אם היית חשובה לו עד כדי כך, כבר היה מגיע."

"את חושבת?" איב שאלה בעיניים גדולות.

"אני בטוחה." היא חייכה אליה.

"אבל מה עם-"

"לא."

"ואולי-"

"לא." אימה נאנחה בעצבנות. "את תקועה בחדר הזה זמן רב מדי. את צריכה לצאת, לשאוף אוויר." היא תפסה בה ודחפה אותה אל מחוץ לדלתות הארמון, היכן שיש אור. אור אפל יחסית, אך עדיין אור.