הוגוורטס אקספרס עזב את תחנת הוגסמייד לחג המולד בשבת ה-16 בדצמבר באותה שנה.
כלומר שהירח המלא חלף, ג'יימס, סיריוס ורמוס נאלצו למצוא דרכים אחרות להגיע לבית משפחתם של הפוטרים. מקגונגל אחרי שהרצתה לרמוס על לגלות לתלמידים אחרים לדעת על הסוד שלו, היא נענתה לרצנותיהם של הקונדסאים, ואפשרה להם להשתמש בחיבור הפלו במשרדה "רק הפעם".
לרמוס לא כל כך אכפת מההרצאה, אבל הוא פחד להשתמש ברשת הפלו בפעם הראשונה.
הוא שמע כל מיני סיפורי זוועה מחבריו ללימודים, ולא עזר שבדרך כלל הייתה לו בחילה במשך כמה ימים אחרי הירח המלא בכל מקרה.
סיריוס קיבל צווחן כל בוקר אחרי ה-16 בדרישה שיחזור הביתה מיד, אבל הוא פשוט השליך את המעטפות הארגמניות אל האח, שם הצרחות של וולפורגה בלאק הדהדו אל ערמות הארובה.
ברור שג'יימס התעצבן מההתנהגות הזו, אבל לא אמר כלום. סיריוס היה על קוצים לאחרונה, ופשוט היה עדיף להתרחק. לרוע המזל, ככל שהתקרב הירח המלא, לרמוס היה גם פתיל קצר מאוד.
שני הבנים התקוטטו על כל דבר ועניין, וג'יימס המסכן נאלץ לצעוד בין השניים יותר מפעם אחת.
"פשוט תכתוב לה בחזרה למען השם." רמוס נאנק בבוקר ה-20, זרק כרית על סיריוס ממיטתו. הוא התעורר מוקדם בבוקר השלישי ברציפות על ידי צווחן, "אם אתה חושב שאתה יכול להימלט מהחובות שלך כילד למשפחת בלק בפחדנות כזאת, אז יש לך עוד משהו שיגיע!" המכתב צווח, מהדהד דרך מגדל גריפינדור כמו בנשי(הזאתי שצווחת).
"תשאר מחוץ לזה, לופין," סיריוס השליך לעברו את הכרית בחזרה.
"איך אני אמור להישאר מחוץ לזה כשהוא בחדר השינה המחורבן שלנו כל בוקר?!" רמוס נהם, קם עכשיו.
"אני כל כך מצטער להפריע לך!" השיב סיריוס, נוטף סרקזם. הוא נראה מחוספס, כאילו לא ישן כמו שצריך בכלל, אבל רמוס היה במצב רוח רע מכדי שיהיה לו אכפת, והשינוי שלו היה במרחק של שעות ספורות בלבד.
"מה דעתך לא להתנהג כמו פרחח מפונק במשך חמש דקות?!" הוא התפרץ, "אתה כל כך אָנוֹכִי."
"אני לא מבקש ממנה לשלוח אותם! לפחות אני מקבל מכתבים, לפחות לאנשים אכפת ממני מספיק כד-" רמוס התנפל על סיריוס והתחיל לחבוט בו חזק ככל שיכול, "שתוק." הוא רטן, והנחית אגרוף הגון ממש על לחיו השמאלית של סיריוס. סיריוס, על אף שהיה מוכשר ביותר בהעלבות , לא היה לוחם רב. הוא התנשם וניסה לדחוף את רמוס, בסופו של דבר תפס את השרביט שלו, "מורדיאו!" הוא סינן, מכוון אל פניו של רמוס. מיד רמוס הרפה, נפל לאחור על המיטה, לופת את מצחו. תחושת צריבה איומה הקרינה מהנקודה שסיריוס קילל,
״אתה מטומטם!" הוא צעק והרגיש את פניו מתכווצות ומתנפחות.
"מגיע לך!"
"אַברֵק!" ג'יימס יצא מהמיטה מאוחר מדי. "קיללת אותו?! אתה פאקינג קיללת אוֹתוֹ?!"
סיריוס נראה פחות בטוח בעצמו עכשיו, "הוא התחיל את זה!"
"הוא אפילו לא היה עליו את השרביט שלו!"
רמוס טיפס מהמיטה ובהה בעצמו במראה הארון. הוא נראה כאילו התגלגל דרך שיח סרפד צורב לאחור. עורו היה אדום ומבריק, מתוח ומתנפח בקצב מדאיג.
"זה כואב?" שאל ג'יימס בהיסוס.
רמוס הניד בראשו, אם כי זה כאב - הרבה. "אני הולך לאגף בית החולים." הוא אמר. "אל תבוא איתי."
הוא התפרץ וראה את ג'יימס מושך את הגלימה שלו. כשהוא יצא מהחדר עדיין בפיג'מה שלו, הוא שמע את ג'יימס ממלמל, "לתקוף מישהו שאינו חמוש זה ממש נמוך, בלאק."
גברת פומפרי ריפאה אותו במהירות באמצעות שיקוי, אבל היא התעצבנה מאוד "מי עשה את זה?" היא שאלה אותו, "אם זה היה פוטר או בלאק אז אני רוצה לשמוע על זה - אמרתי למינרווה שזה רעיון רע לתת לך ללכת לחג המולד."
"למה שלא אלך?" רמוס שאל בשערורייה, "סיריוס הולך!"
"למר בלאק אין את המגבלות שלך."
"אבל אנחנו לא הולכים עד מחר, זה מיד אחרי הירח המלא, זה הכי בטוח-"
"אני חושבת על הבריאות שלך, רמוס! אתה מאוד שביר-".
"אני לא שביר"רמוס מחאה
"כמובן שלא יקירי" היא אמרה לא ממש מקשיבה לו "עכשיו תנוח קצת,אכלת ארוחת בוקר?"
גברת פומפיי גרמה לו להישאר בבית חולים כל היום בפיג׳מה שלו. להישאר באגף בית החולים כל היום בפיג'מה שלו. המכשפה המדינית עבדה על שיקוי חדש שהיא קיוותה שיעשה את השינוי שלו חלק יותר. היא נתנה לו לשאול כמה מהספרים שלה, אז זה לא היה נורא, אבל הוא הרגיש כמו נכה בכל זאת.
פניו עדיין היו מעט עקצוצים מהקללה של סיריוס, למרות שהנפיחות ירדה באופן משמעותי . זה יכול להיות טוב להשתמש נגד סניייפ, הוא רשם הערה נפשית כדי לזכור לשאול את סיריוס בדיוק איך הוא עשה את זה.
בערך בשעה אחת, מיד אחרי ארוחת הצהריים, ג'יימס וסיריוס באו לראות אותו. גברתי פומפרי נתנה להם קבלת פנים לא כל כך נחמדה.
"מקלל את חברך לבית! מקלל את בן הזוג שלך למעונות, למען השם! בימי היו מלקות! ופרופסור מקגונגל הודיעה לי שאתה יודע על הנסיבות המיוחדות שלו! אפשר לחשוב שתהיה לך יותר שכל! "
ג'יימס התנצל בשפע, וסיריוס, שבקושי נרתע מהעונשים המגונים של אמו, הפיל את ראשו ונראה מבויש לחלוטין. בסופו של דבר, רמוס ניחש שזה בטח הספיק כדי לספק את אחות בית הספר, שאפשרה להם לבקר אותו . הם עמדו בקצה המיטה כמו אבלים, בקושי פגשו את עינו.
"אנחנו ממש מצטערים, רמוס," התחיל ג'יימס. רמוס צקצק בלשונו,
"לא עשית כלום."
ג'יימס בעט בסיריוס, שגם הרים את מבטו,
"אני ממש מצטער, רמוס." הייתה לו חבורה כהה כבדה גבוה על הלחי השמאלית ועיניו נראו קצת יותר מבריקות, רמוס תהה אם סיריוס בכה על זה. המחשבה גרמה לו לגחך הוא הניד בראשו, כבר לא כועס, "התחלתי את זה. סליחה שהכיתי אותך."
"סליחה על הצווחה."
"סליחה שאמא שלך סיוט."
"מצטער שאתה איש זאב."
שניהם צחקו, והכל נסלח. "האם היא תשחרר אותך עכשיו?" ג'יימס שאל, "עדיין כמה שעות עד הירח."
רמוס הניד בראשו,"לא, היא רוצה לנסות איזה שיקוי חדש."
לא ידעתי שיש תרופה!" ג׳יימס אמר בהתלהבות
"אין," אמר רמוס, במהירות, "זה רק... אני חושב שזה כדי להפוך את השינוי, אתה יודע... קל יותר."
שניהם הביטו בו, מבולבלים. הוא זז באי נוחות, "כמו משכך כאבים, אני חושב.התרופות המוגלגיות לא עובדות"
"אז זה כואב?" שאל סיריוס והרים את ראשו. כעת, כשהסערה חלפה, הוא חזר לראות ברמוס דוגמה מעניינת.
"ובכן כן." רמוס קימט את מצחו. הוא הניח שהם יודעים הרבה יותר ממנו, לאחר שגדלו בעולם הקוסמים, אז הוא הופתע שהם לא ידעו על הכאב. במשך זמן רב, הכאב היה הדבר היחיד שידע.
להפתעתו ולשמחתו, ג'יימס וסיריוס בחרו להישאר באגף בית החולים עם רמוס למשך שארית אחר הצהריים. הם שיחקו כמה משחקים מתפרעים של טאקי מתפוצץ, לפני שגברת פומפרי אמרה להם בחומרה לשתוק, אז הם עברו לאבני זבל. כשהערב התקרב, הם לא ירדו לארוחת ערב, אלא אכלו את אותו אוכל בבית החולים כמוהו.
זה לא היה דבר נהדר עבורם - ג'יימס וסיריוס התייחסו לזה כמו לכל אחר אחר הצהריים; מיטת בית החולים הייתה רק הרחבה של המעונות שלהם. עבור רמוס זה היה הכל - זה היה זמן שאחרת היה מבלה בחרדה ובודד. זה היה הדבר הכי קרוב למשפחה שהוא יכול לדמיין.
מקגונגל באה וגירשה אותם החוצה, בסופו של דבר, מוכנה להוביל את רמוס לצריף. הוא הלך בשלווה, עם חיוך רך על שפתיו וצחוק עדיין מהדהד באוזניו. לשיקוי משכך הכאבים של גברת פומפרי לא הייתה השפעה - אבל רמוס מצא את השינוי מעט יותר נסבל בכל זאת.
