בסוף שבוע השיעורים הראשון שלו, רמוס איבד עשר נקודות בית, למד כישוף אחד וצבר עוד חבורה; הפעם על סנטרו. השיעורים הראשונים היו בסדר - הם היו מבוא,
ובעוד שלילי אוונס בילתה כל כיתה בשירבוט בזעם דפים ודפים של הערות, אף אחד אחר לא נראה מוטרד מדי.
נקבעו להם כמה שיעורי בית פשוטים, אבל רמוס תכנן להעמיד פנים שהוא שכח לרשום את זה אם מישהו יבקש.
לחשים היה המרגש ביותר - הפרופסור הקטנטן כישף ערימה של אצטרובלים כדי להסתובב בחדר, לשמחת כולם. אחרי כמה נסיונות על הכישוף עצמם, לילי הריפה את האצטרובל שלה לפחות שלושה מטרים באוויר, וסיריוס גרם לשלו להסתובב כמו סביבון - עד שיצא משליטה וניפץ חלון.
לג'יימס, פיטר ורמוס היה פחות מזל, אבל רמוס היה בטוח ששלו קפץ פעם או פעמיים.
שינוי צורה היה מעניין לא פחות, אבל הרבה יותר רציני, כפי שהוביל אותה פרופסור מקגונגל. לא תהיה עבודה מעשית בכלל במהלך השבוע הראשון, היא הסבירה, אבל היא תקבע הרבה שיעורי בית כדי לאמוד את רמות היכולת שלהם.
ההיסטוריה של הקסם הייתה איומה לחלוטין, וככל שפחות נאמר עליה כך ייטב. רמוס נאבק לא להירדם כאשר פרופסור בינס רוח הרפאים ריחף במעלה ובמורד המעברים, מחליש תאריכים ושמות קרבות. גם הוא נתן שיעורי בית
שני פרקי קריאה מתוך הטקסט שנקבע.
סיריוס גלגל את שלו ומלמל לג'יימס ״בטח כולם כבר סיימו את 'היסטוריה של קסם'? זה חומר לילדים". ג'יימס הנהן, מפהק. רמוס חש בחילה. הוא עוד לא פתח אפילו אחד מהספרים בתא המטען שלו, מלבד לקרוע את העמוד הראשון מתוך 'שיקויים ברמה אחת' כדי לירוק לתוכו את המסטיק שלו.
הוא למעשה ציפה לשיקויים, בתקווה לפחות לראות משהו מתפוצץ, כמו בכימיה. אבל התברר שזה כרוך גם בכמות עצומה של קריאה, ואפילו גרוע מכך, הם נאלצו לחלוק את השיעור עם הסלית'רין בשנים הראשונות.
הפרופסור המוביל שיקויים היה עליז בצורה מעצבנת ולקח כמעט חצי שעה רק כדי לקרוא את הפנקס.
"בלק, סיריוס - אהה, הנה אתה! די מופתע מהמיון ילד שלי, די מופתע! יש לי כל אחד ממשפחת בלק בביתי מאז שהתחלתי ללמד! אל תיקח את זה אישית, סיריוס צעיר, אבל אני מצפה לדברים גדולים!" סיריוס נראה כאילו הוא רוצה שהאדמה תבלע אותו. סלוגהורן המשיך לקרוא בשמות, "פוטר ופטיגרו, אה? ובכן, ובכן, יחד עם מר בלק כאן יש לכיתה הזו אילן יוחסין, אה? תן לי לראות... לופין! הכרתי את אבא שלך; לא אחד משלי, אבל דואליסט טוב לעזאזל עסק מגעיל..."
רמוס מצמץ. הוא תהה אם סלגהורן יודע שהוא איש זאב.
כל הכיתה הסתכלה עליו - הם ידעו עד עכשיו שהוא גדל בבית ילדים, ושאביו קוסם (רמוס חשד שפיטר סיפר להם), אבל אף אחד לא העז לשאול אותו הרבה יותר.
נראה שהסתובבה שמועה נוספת שהוא אלים ואולי בכנופיה. הוא היה בטוח שגם ג'יימס וסיריוס מעודדים את זה, אם כי גילה שלא אכפת לו יותר מדי.
למרבה המזל, סלוגהורן רצה להתחיל בעבודה מעשית בהקדם האפשרי, "הדבר הכי טוב זה פשוט להיתקע!" הוא חייך, "עכשיו, תתחלקו לקבוצות של ארבע על קדרה, כולכם יכולים לעשות את זה בתורות כדי לעקוב אחר השלבים..."
ג'יימס, סיריוס ופיטר קיבלו מיד את הקדירה בחלק האחורי של החדר, ואליהם הצטרף נתנאל קווינס, נער סלית'רין שהכיר את פוטר ופטיגרו מהבית. רמוס החליט שהוא פשוט ימתין עד שכולם יתקבצו ואז יבדוק אם הוא יכול להתחמק רק עם ריחוף מאחור לשארית השיעור. אין מזל כזה.
"רמוס! אתה יכול להצטרף אלינו!" לילי תפסה את פרק כף היד שלו ומשכה אותו אל קדרה שחלקה עם סוורוס סנייפ - חברה ארוך האף רמוס פגש ברכבת - ועם גאריק מולסיבר, נער אכזרי שרמוס קצת פחד ממנו.
לילי כבר פטפטה, הניחה את כל המרכיבים וחיממה את הקדירה בקפידה. היא הסתכלה בספר של סוורוס, שכבר היו בו פתקים משורבטים בכל רחבי הספר שוליים.
"הנה גבעולי עין החילזון המיובשים." לילי ניערה צנצנת זעירה. "אני חושב שאנחנו צריכים רבע אוּנְקִיָה..." "את יכולה לשים פחות מהם, לילי, הם לא מוסיפים הרבה בסך הכל." סוורוס התכווץ, נשמע משועמם.
לילי מדדה אותם בכל מקרה והטתה אותם לתוך החליטה המבעבעת. לאחר מכן לקח מולסיבור את הספר וערבב במשך חמש דקות, תוך שהוא מקבל הוראות מסוורוס באיזה מהירות ללכת ולאיזה כיוון. ואז הגיע תורו של רמוס.
לילי נתנה לו את הספר. הוא בהה בדף. הוא יכול היה לראות שמדובר בהוראות, הוא יכול היה להבין אולי חצי מהמילים. אבל בכל פעם שחשב שיש לו אחיזה בו, נראה היה שהאותיות זזות על הדף והוא אבד כל פעם מחדש. לחייו התחממו והוא חש מעט בחילה. הוא משך בכתפיו, מסיט את מבטו,
"אוי תזדרז," התפרץ סוורוס, "זה לא כאילו זה קשה."
"עזוב אותו בשקט, סב," נזפה לילי.
"הספר מכוסה בהערות שלך, לא פלא שהוא לא מוצא את עצמו. הנה, רמוס," היא פתחה את ספר השיקויים החדש והחדש שלה.
אבל זה כבר היה מאוחר מדיי.
רמוס משך בכתפיו, "למה שלא תעשה את זה, אם אתה כל כך חכם." הוא ירק על סוורוס.
"הו מרלין," שפתיו של סוורוס עיקלו, "אתה יודע לקרוא, נכון? כלומר, אפילו בתי ספר למוגלגים מלמדים את זה, בוודאי?" "סוורוס!" לילי התנשפה, אבל לנער כהה השיער הזחוח לא הייתה הזדמנות לומר שום דבר אחר - רמוס השליך את עצמו מעל השולחן אל סוורוס, אגרופים מתעופפים.
היה לו רק אלמנט ההפתעה - מולסיבר תפס את הצווארון שלו ומשך אותו אחורה, כשהוא מכניס לו אגרוף לפניו תוך שלוש שניות.
"תפסיקו!" סלוגהורן פרץ. כולם קפאו.
מאסטר השיקויים הפורטלי הסתער, "קומו שניכם!" הוא צעק על שני הנערים על הרצפה.
סנייפ ורמוס קמו על רגליהם, החזה מתרוממים. סנייפ נראה גרוע יותר בהרבה, שערו פרוע ודם ניגר מאפו.
לרמוס היה סנטר די כואב במקום שבו מולסיבר פגע בו, אבל מלבד מדים מקומטים הוא היה בסדר.
"תסבירו את עצמכם!" צעק סלוגהורן. שניהם הביטו ברגליהם. מולסיבר חייך. לילי בכתה. "טוב מאוד," אמרה המורה בקול עצבני, "ריתוק לשניכם, שבועיים. עשר נקודות מגריפינדור ועשר מסלית'רין."
"זה לא הוגן!" ג'יימס אמר, לפתע מאחור, "צריך להיות פי שניים מסלית'רין, זה היה שניים נגד אחד!"
"מהמקום שעמדתי זה היה מר לופין שהתחיל את זה," ענה סלוגהורן, אבל בכל זאת הניד בראשו. "בכל זאת, אתה צודק לגמרי - מולסיבר, חמש נקודות על אגרוף לרמוס. אלימות לא פותרת אלימות, אתה יודע, כפי שאמרתי לאחיך הבכור במספר הזדמנויות. מיס אוונס, בבקשה קחי את מר סנייפ לאגף בית החולים לופין, אתה יכול לנקות את הבלגן שעשית."
רמוס לא ידע לחשי ניקוי, אז הוא נאלץ לנגב ביד. סלגהורן אפילו גרם לו לנקות את דמו של סנייפ מהאבנים. לרוע המזל, זה כל כך זמן קצר אחרי ירח מלא, ריח הברזל העשיר שלו גרם לבטנו לנהום.
ג'יימס, סיריוס ופיטר חיכו לרמוס בחוץ לאחר סיום השיעור.
" לעזאזל, חבר," ג'יימס היכה את רמוס קלות בזרוע, "הדרך שבה קפצת עליו!"
"מולסיבר היה כאן והתרברב אחר כך, סיפר לכולם מה סנייפ אמר." סיריוס הוסיף, "צדקת שעשית את זה - איזה פרחח." "סיפר... לכולם?" רמוס גנח.
"אל תדאג, כולם בצד שלך." ג'יימס אמר, "ובכן, חוץ מהסלית'רינים."
"כן, ולמי איכפת מהסלית'רינים?" סיריוס חייך, "קדימה, בקרוב ארוחת ערב - רעב?"
"גווע," רמוס חייך בחזרה.
