הירח המלא הבא עבר בדומה לירח הראשון. הפעם היה ברור שהזאב נהיה חסר מנוחה, כי רמוס התעורר עם מספר שריטות עמוקות.
"הם מתרפאים מהר עם מעט חומר חיטוי." הוא יעץ לגברת פומפרי, שהתעסקה בו אור בוקר קריר.
"ועוד יותר מהר עם קסם," היא חייכה, עם פריחה של שרביטה. החתכים נסגרו כמעט מיד, רמוס בהה, נדהם.
"אתה יכול להיפטר גם מהצלקות?" הוא שאל, בשקיקה. היא הנידה בראשה בעצב, "לא, רמוס, לא אלה, אני מצטערת." "טוב." הוא נאנח, מתלבש לבית הספר. הפעם הוא הביא איתו את בגדי ההחלפה שלו והשאיר אותם במנהרה ממש מחוץ לצריף כדי להימנע מהצורך לחזור למגדל הפעם. הוא היה פוגש את הבנים האחרים בשיעור הראשון שלהם, ונתן להם לתהות היכן הוא היה.
"אתה לא צריך ללכת לבית הספר היום," אמרה גברת פומפרי, "לא אם אתה עייף מדי. אני יכול לכתוב לך פתק."
"אני רוצה ללכת." הוא ענה, "זה לא כל כך נורא, בכנות."
פומפרי הביט בו בעיניים רציניות, "לא כל כך נורא לעת עתה. אני חושש שהתמורות עשויות להתחיל לגבות את שלהן ככל שתגדל".
"אז השגחת על ילדים אחרים כמוני?" הוא רצה לשאול כבר הרבה זמן, אבל לא היה בטוח איך.
"לא, יקירי, אתה התלמיד הראשון בהוגוורטס שאני יודעת שהוא..."
"נָשׁוּך?"
"שננשך." היא השלימה , בהכרת תודה, "אבל אני מבטיחה שאני יודעת מה אני עושה. קראתי הרבה על הנושא."
"את מתכוונת שיש ספרים? על אנשים כמוני?"
"ובכן כן." היא נשמעה מופתעת. היא התיישבה על המיטה כשסיים להתלבש.
"אתה יכול לשאול אחד מהם, אם אתה רוצה?"
הוא חשב על זה, ואז הניד בראשו.
***
היה להם שינוי צורה דבר ראשון, אבל מקגונגל לא נתנה לו ריתוק על כך שלא הביא את שיעורי הבית שלו -היא החליטה להיות יותר סובלנית סביב הירח המלא.
היא כן גרמה לו להבטיח להביא את זה איתו בפעם הבאה, והוא הסכים, בתקווה שהוא נשמע כן.
ג'יימס, סיריוס ופיטר בילו חצי מהשיעור בניסיון למשוך את תשומת לבו, אבל הוא התעלם מהם בנחישות עד שמקגונגל איימה להפריד את ארבעתם.
במסדרונות בדרכם ללחשים , רמוס ידע שאין מנוס. זה היה חמש דקות טובות.
"אז? איפה היית?!" סיריוס פלט החוצה, כשהלך לשמאלו
"בשׁוּם מָקוֹם." הוא ענה, מנסה למהר,
״נו באמת," התחנן ג'יימס, כשהוא מתקדם לימינו ,
"ספר לנו! האם זה היה אותו מקום שהלכת אליו בחודש שעבר?"
"אולי."
"היית שוב בריתוק?" שאל פיטר, מתאמץ לעמוד בקצב.
רמוס קילל את עצמו לאחר שחשב על כך - ריתוק היה הכיסוי המושלם.
"לא."
"אז איפה "
"תראה לאן אתה הולך, חצי דם!" רמוס היה עסוק מדי בלהתחמק משאלות כדי להסתכל לאן הוא הולך, ונתקל בסנייפ, שהגיע מעבר לפינה.
כבר הפציע, רמוס ריבוע את כתפיו וניסה לדחוף מעבר, בערך, "תשמור על עצמך, סניוולוס." סנייפ לא זז, ודחף אותו במקום, מולסיבר הופיע בכתפו השמאלית, מתנשא בצורה מאיימת על הבנים הקטנים יותר.
"אני יודע שזה היה אתה שפרצת למעונות שלנו באותו לילה." הוא סינן, "כולכם."
"כן? תוכיח את זה." ג'יימס חייך, שילב את זרועותיו.
שפתיו של סנייפ הסתלסלו, "אני לא יכול, עדיין. אבל אעשה זאת. אני גם אחזיר לכם, אני מבטיח."
"אנחנו רועדים מפחד שלנו," ענה סיריוס, נשען על הקיר כאילו הוא משועמם. "עכשיו אתה מוכן לזוז?"
"הרעיון היה שלך בלק?" סנייפ משך, "או שלך, פוטר? זה חייב להיות אחד מכם. לפטיגרו אין אומץ ולופין היקר כאן ברור שאין לו שכל..."
רמוס קפץ את אגרופיו. הוא יכול היה לראות את ידו של סנייפ על השרביט שלו - סוורוס כנראה ידע כל מיני קללות ומשושים. ג'יימס לימד את רמוס אחד או שניים, אבל הוא היה עיוור מכעס מכדי לזכור אף אחד מהם עכשיו.
"תתקדם עכשיו, רבותי." קול חד נשמע לפתע מעל המסדרון. זה היה פרופסור פליטוויק, שיצא מכיתתו כדי לראות מה המהומה. "סוורוס, אתה סותם את המסדרונות, ואתם ארבעתם אמורים להיות בכיתה שלי. בואו."
רמוס הרגיש מחומם יתר על המידה ונסער לקראת שאר שיעור הלחשים, שבדרך כלל היה השיעור האהוב עליו. זה הסתמך יותר על עבודה מעשית עם השרביט שלו מאשר קריאה או כתיבה, ולעתים קרובות הוא הצליח יותר אפילו מג'יימס וסיריוס. הוא התקשה להירגע, הוא המשיך לירות את הכריות שלו על פני החדר כמו טילים, במקום להעביר אותן בזהירות דרך החישוקים שפליטוויק ביקש מהם.
הם עבדו על קסמי ריחוף כבר כמה שבועות, ופיטר היה היחיד שעדיין נאבק.
לדעתו של רמוס, הבעיה של פיטר הייתה חוסר דמיון. ג'יימס וסיריוס היו שניהם בטוחים בעצמם ללא טעות; והוא גילה שביטחון עצמי הוא כל מה שאתה צריך כדי להשלים את הקסמים הבסיסיים ביותר. רמוס עצמו הרגיש בדרך כלל שהוא מסוגל להשלים כל משימה אם היא נראית פשוטה מספיק. פיטר, לעומת זאת, דאג להכל. הוא קרא וקרא שוב את ספרי הלימוד שלו, מנסה להעתיק את התרשימים המסובכים לשם במקום רק להעתיק את מה שפליטוויק הראה להם.
"אני מצפה שכולכם תצליחו להעיף את הספר הזה עד סוף השבוע," אמר פליטוויק בסוף השיעור. הספר היה עצום, בערך בחצי מגודלו של הפרופסור הקטנטן, ונראה כאילו... גבר מבוגר עלול להתקשות לסחוב את זה רחוק מאוד "אז בואו מוכנים למבחן מהיר של היכולות שלכם."
פיטר נאנק כשהם אספו את חפציהם כדי לעזוב. רמוס הצליח להירגע עד שעת ארוחת הצהריים, אבל עדיין התקשה לשלוט בקסם שלו מאוחר יותר אחר הצהריים ושמח שיש להם רק עשבולוגיה וההיסטוריה של הקסם. הוא תהה אם זה מזגו - שתמיד היה קצר - או שזה הירח המלא.
תמיד הייתה לו הרבה אנרגיה אחרי מהפך, עוד לפני שידע שהוא יכול לעשות קסמים.
עכשיו שרביטו זמזם בידו כמו הסטטיק באנטנת טלוויזיה. הוא ניסה 'לומוס' מהיר, התחבא בתא שירותים בין השיעורים, וכמעט שרף את הרשתית שלו. אולי הספר שגברת פומפרי הזכירה יספר לו עליו יותר, אבל הוא לעולם לא ידע עכשיו.
אולי יש ספרים אחרים בספרייה, אבל הוא לא בדק.
הוא הכיר את המילה, מספיק טוב, ויוכל לאיית אותה אם יתרכז חזק.
אבל הוא לא העז. רמוס חי בפחד שאם יכתוב את זה, או יגיד את זה בקול, אז איכשהו כולם יגלו את הסוד שלו. ופשוט היה עדיף לשמור דברים כאלה בראש.
***
יום חמישי 7 באוקטובר 1971
זה היה חשוב במיוחד לשמור את סודותיו לעצמו עכשיו, כי רמוס נצפה.
מאת מקגונגל, שעדיין הרימה גבה כשהיא ראתה שהוא לא רושם הערות,
מאת מאדאם פומפרי, שתמיד ניסתה לגרום לו לעצור ליד אגף בית החולים לבדיקה מהירה,
ועל ידי סנייפ, שעדיין זעם על כך. הוא לא הצליח להבין איך קרתה תקרית אבקת הגירוד.
רמוס אולי היה מסוגל לשאת את כל ההפרעות הללו, אלמלא אדם רביעי צופה בו. העוקב הזה היה הרבה יותר עדין, הרבה פחות ישיר במעקב שלו, אבל בכל זאת מורגש.
סיריוס.
בהתחלה רמוס חשב שהילד פשוט חטטני - חלק מהזכות הזו שהוא וג'יימס חלקו. הם היו צריכים לדעת הכל על כולם.
הם כל הזמן אמרו לרמוס ופיטר עסק של אנשים אחרים -
אביו של פלוני נדחה לקידום במשרד לפני שנים, ובגלל זה יש להם את השבב הזה על הכתף
דודתה של מירנדה ת'רופ הייתה פעם תחת חקירה בגין שימוש בלתי חוקי בשיקוי אהבה, ועכשיו איש מעולם לא שתה תה בביתו של הת'רופ
פרופסור סלגהורן ידע יותר על אומנויות האופל ממה שהוא הסכים, ומועדון הסלג סלבז נודע לשמצה בכך שהופיעו קוסמים אפלים עם השפעה.
כמובן שאף אחד מהם לא ידע כלום על רמוס, ובהתחלה הוא הניח שזו הסיבה שסיריוס היה כל כך ערני. אבל הוא מעולם לא שאל שאלות ישירות, ואם הוא היה סקרן לגבי משפחתו או חינוכו של לופין אז זה היה עניין פרטי שג'יימס לא שותף לו.
ג'יימס כמעט ולא צפה באנשים אחרים, רמוס שם לב - הוא העדיף שאנשים אחרים יסתכלו
נראה שאף אחד אחר לא שם לב, למרבה המזל. סיריוס היה ערמומי מהבחינה הזו
רק מדי פעם רמוס הצליח לתפוס אותו מבלי משים, בוהה בריכוז בעיניים הכחולות העמוקות האלה. אפילו לא הייתה לו בושה להסיט את מבטו כשתפסו אותו - רק ריכך את מבטו לחיוך ידידותי, שרמוס נאלץ להחזירו.
באותו יום חמישי הם סיימו את שיעורי הבית שלהם בחדר המשותף של גריפינדור - ובכן, ג'יימס סיים את שיעורי הבית של רמוס, לאחר שהשלים את שיעורי הבית שלו. הוא הציע לעשות זאת בתמורה לכך שרמוס ילמד אותו את כישוף ה'ערפול', ולמרות הגאווה שלו רמוס הסכים. הוא ממש לא רצה מעצר נוסף עם מקגונגל, וג'יימס היה טוב בחיקוי כתב ידם של אנשים אחרים.
סיריוס השלים חיבור משלו, וכבר כתב שלושה סנטימטרים נוספים על השימושים של זבובים שרוטים בטיוטות טרנספורמטיביות - בתוספת דיאגרמות.
על כל השולחן היו פזורים ספרים שהם תבעו לעצמם, יחד עם קסתות דיו וגלילי קלף קפוצים.
פיטר ניסה להרחיק תפוח ולהכניס אותו לסל פסולת נייר במרחק של ארבעה מטרים. עד כה הוא הצליח להעלות אותו באוויר, אבל אז הוא התנדנד ונפל שוב למטה. מבולבל, פיטר העביר שוב את אצבעותיו בשערו ועיין בטקסט שלו.
"אתה תבין, פיט, אל תדאג." ג'יימס מלמל, בלי להרים את מבטו מהנייר של רמוס. "תנסה שוב."
"אני מנסה," פיטר יילל, "אני בטוח שזו התנועה שאני טועה... הספר אומר להשתמש ב'פעולה חלקה ומתפתלת', אבל אני לא בטוח... ."
הוא סובב את שרביטו באוויר. רמוס ליטף, "זה לא ככה." הוא אמר, בבוטות. "זה כמו צורת S בצד שלה. תראה." הוא ביצע את לחש, ללא מאמץ להרים את התפוח לאוויר ולשלוח אותו להפליג לפח בצורה מסודרת.
"צורת S, אתה בטוח?" פיטר קימט את מצחו. הוא כיוון את שרביטו שלו לעבר כדור נייר קמוץ מהשולחן, "וינגרדיום לוויוסה!" הוא קרא, מניף את שרביטו באותו אופן שעשה לופין. אין ספק, הנייר עף במבט רועד כלפי מעלה ואז עף במעט פחות חן לפח, קפץ מהצדדים כשהוא נפל לתחתית ונחת ליד התפוח. פיטר בהה פעור עיניים, "עשיתי את זה!" הוא התנשף, "צורת 'S', למה זה פשוט לא כתוב את זה בספר?!"
"כל הכבוד, פיט." אמר ג'יימס, הרים את מבטו וחייך. הוא הסיר את משקפיו ושפשף את עיניו, "אתה צריך להיות מורה, רמוס." לופין נחר, מסיט את מבטו במבוכה. ג'יימס המשיך, "כמעט סיימתי עם זה, רק צריך לבדוק משהו - אתה יכול להעביר לי את התיאוריה הקסומה? האחד של אנשי הזאב?" רמוס הרגיש צמרמורת קרה על עמוד השדרה שלו. מנסה לא להיבהל, הוא השפיל את מבטו אל ערימת הספרים שג'יימס הצביע עליהם.
אחד מהם היה בהחלט על שיקויים - היה לו קלחת על הכריכה.
האחרים; זה היה ניחוש . כיתוב הזהב והכסף על כל כריכה כאילו זז ומתערבל מול עיניו. האם עדיף פשוט להרים אחד, גם אם זה היה הלא נכון? הוא הביט בחזרה בג'יימס, נואש.
פיטר היה עסוק מדי בלרחף עוד כדורי נייר מכדי להבחין במהומה של רמוס. הוא השפיל את מבטו שוב, נושך את שפתו. סיריוס כחכח בגרונו בשקט ורכן על השולחן. הוא הקיש בשקט על אחד הספרים באצבעו, מבלי להביט ברמוס. זה היה ספר גדול כרוך בעור שחור שרמוס זיהה במעורפל. בתודה, הוא חטף אותו והושיט אותו לג'יימס.
"לחיים חבר." אמר ג'יימס, בהיסח הדעת, וחזר לעבודתו. סיריוס המשיך כאילו כלום לא קרה.
רמוס הרגיש את לחייו בוערות.
