רמוס היה די בטוח שהוא חולם. או שהוא טבע כשהוא מעל האגם הנורא הזה וזה היה רק המוח שלו שהמציא דברים לפני שהוא מת. הוא עמד באולם אבן עצום, בגודל של קתדרלה. הוא היה מלא בסטודנטים, כולם לבושים בגלימות שחורות זהות - מלבד העניבות שלהם - ומוארים בנרות. לא סתם נרות - הנרות האלה צפו למעשה.
אולי הוא היה מסוגל לחיות עם זה; זה יכול להיות טריק חכם של האור, משהו שקשור לחוטים. אבל כשהרים את מבטו הוא כמעט צעק. לא הייתה תקרה - רק שמי הלילה העצומים התלויים מעליהם, עננים אפורים תלויים וכוכבים נוצצים.
אף אחד אחר לא נראה מעוניין, חוץ מהילדה הג'ינג'ית - לילי - ועוד כמה ילדים שרמוס הניח שיש להם גם הורים מוגלגים. רמוס לבש את המדים שלו עכשיו, והרגיש קצת יותר טוב להיות לבוש כמו כולם. כל התלמידים האחרים ישבו על שולחנות משתה ארוכים, מתחת לכרזות הבית שלהם. ג'יימס הסביר בהתרגשות את ההבדלים בין כל בית, למורת רוחם של סיריוס ופיטר, שניהם היו משוכנעים שהם יגיעו למקום הלא נכון.
רמוס לא ידע אם להיות עצבני או לא. הוא לא יכול היה לראות כמה זה משנה לו; סביר להניח שהוא יסולק אחרי השיעור הראשון שלו בכל מקרה.
ככל שרמוס בילה יותר זמן בין קוסמים כך הוא שכנע את עצמו שהוא לא באמת יכול להיות כזה. פרופסור מקגונגל, מכשפה רזה וקשוחה, שהובילה את כל השנים הראשונות אל המסדרון, עמדה כעת ליד שרפרף, אוחזת בכובע חום ישן ומעורפל. זה היה המבחן שג'יימס סיפר להם עליו. הם היו צריכים לשים את הכובע, ואז איכשהו כל אחד מהם ימוין לאחד הבתים. רמוס הרים את מבטו אל כל אחת מהכרזות. הוא כבר ידע שהוא לא יגיע לרייבנקלו; לא אם היית צריך להיות חכם. הוא לא חשב הרבה על זה עם הגירית - הם לא בדיוק חיות מרגשות, במיוחד בהשוואה לנחשים. הוא אהב גם את הצבע הירוק, אם זה הסתכם בבחירת עניבה. אבל אז, ג'יימס ופיטר שניהם התלהבו מגריפינדור, ומכיוון שהם האנשים היחידים שהיו מאוד ידידותיים עד כה, לא היה אכפת לו ללכת איתם.
ילד בשם סיימון ארנולד היה הראשון שנקרא קדימה. הכובע הונח על ראשו, מכסה את החצי העליון של פניו. רמוס תהה אם זה מריח רע כמו שזה נראה. מטרונית הייתה תמיד מטורף לגבי כינים, והוא קיווה שאף אחד מהילדים שהלכו לפניו לא היה להם. סיימון סונן מיד להפלפאף, בית הגירית, לקול מחיאות כפיים סוערות.
סיריוס בלאק היה הראשון בקבוצה שלהם שהלך, והוא נראה בחילה כשהתקרב אל השרפרף. היו כמה קריאות משולחן סלית'רין - כמה מהתלמידים המבוגרים קראו לו.
שתי נשים צעירות עם המוני תלתלים כהים ואותן עצמות לחיים גבוהות ושפתיים מלאות לעבר סיריוס, שרעד כעת על השרפרף. האולם היה שקט לכמה רגעים כשהכובע נח על ראשו של בלק. ואז הכובע צווח, "גריפינדור!" כמה רגעים של שקט המום לפני שהגיעו הפעם מחיאות הכפיים.
מקגונגל הרימה בעדינות את הכובע מראשו של סיריוס וחייכה אליו חיוך קטן ונדיר. הוא נראה מזועזע לחלוטין, והעיף מבט נואש אל שולחן הסלית'רין, שם שתי הבנות שנקפו אותו לחשו, עיניים מצומצמות.
הוא קם והלך באיטיות אל הגריפינדורים, שם היה התלמיד החדש הראשון שתפס את מקומו מתחת לכרזות האדום והזהב. המיון נמשך. גם לילי הונחה בגריפינדור, וישבה מחייכת ליד סיריוס אומלל מאוד. כשהגיע סוף סוף תורו, רמוס עדיין לא יכול היה לראות על מה כל המהומה. הוא לא אהב מאוד שהעיניים של כולם נשואות אליו כשהוא דחף לחזית, אבל שלו עשה כמיטב יכולתו להתעלם מזה. הוא היה תוחב את ידיו לתוך הג'ינס שלו ומתכופף, בדרך כלל, אבל במדים החדשים והמוזרים שלו זה לא היה גורם לאותו השפעה.
הוא ישב על הכיסא, מקגונגל מביטה במורד אפה אליו. היא הזכירה לו קצת מטרונית, וגועל נפש עלה בגרונו. היא הורידה את הכובע על עיניו. הכל החשיך. זה לא הריח בכלל, והשקט והשלווה היו למעשה קצת הקלה.
"הממ," קול רך דיבר באוזן שלו. זה היה הכובע.
רמוס ניסה לא להתכווץ בעודו מגרגר בשקט, "אתה מוזר, נכון? מה נעשה איתך... אולי רייבנקלו? יש כאן מוח טוב."
רמוס נרתע, מרגיש כאילו מישהו משחק עליו בדיחה. לא סביר לעזאזל.
"אבל," שקל הכובע, "אתה עלול ללכת רחוק יותר... הרבה יותר רחוק, אם נכניס אותך ל...גריפינדור!"
רמוס תלש את הכובע מראשו ברגע שזה מיין אותו, ולא חיכה שמקגונגל תסיר אותו.
הוא מיהר אל שולחן גריפינדור, בקושי קלט את התרועות ומחיאות כפיים כשעבר על פניו. הוא ישב מול לילי וסיריוס.
לילי חייכה אליו חיוך מרוצה, אבל הוא רק הביט בצלחת הריקה שלו.
רמוס התאושש במקצת והיה מסוגל לצפות בעניין מסוים בפיטר, ילד קטן ועמוס למראה מיהר לעבר כובע המיון. פיטר היה מסוג הנערים שלא יחזיק מעמד חמש דקות בסנט אדי.
היה לו מבט עצבני ומעוות כל הזמן, שנערים אחרים תמיד הבחינו בו.
רמוס הופתע מכך שג'יימס - שהיה ההיפך הקוטבי של פיטר; נינוח ובטוח בעצמו, שופע ביטחון עצמי - היה להיות כל כך חביב כלפי מישהו כל כך נחות בבירור.
הכובע לקח הרבה מאוד זמן על פיטר. נראה שאפילו המורים התחילו להתעצבן, כשהדקות חלפו. לבסוף, הוא סונן לגריפינדור, ובהרבה יותר מהר גם ג'יימס, שצעד אל השולחן עם חיוך ענק על פניו. "כמה נהדר זה!" הוא פנה לשלושת הנערים האחרים, "כולנו הצלחנו!"
סיריוס נאנק, ראשו בזרועותיו על השולחן. "דבר בשם עצמך," הוא ענה, עמום קלות, "אבא שלי הולך להרוג אותי."
"אני לא מאמין." פיטר המשיך לומר בעיניים פעורות. למרות שברור שהוא השיג את מבוקשו, הוא שמר סווט את ידיו ויורה מבטים מעבר לכתפו כאילו מישהו עלול לבוא בכל רגע ולבקש ממנו לנסות שוב.
שמקגונגל אמנם ניגשה, אבל היא הניחה יד גרומה על כתפו של רמוס. "מר לופין," היא אמרה בשקט, אבל לא בשקט עד כדי כך ששאר הבנים לא יכלו לשמוע, "אם תבוא למשרד שלי אחרי ארוחת הערב? זה ליד החדר המשותף של גריפינדור, אחד מהמריכים יכול להראות לך." רמוס הנהן, אילם, והיא הלכה.
"על מה זה היה?" ג'יימס שאל, "מקגונגל רוצה לראות אותך כבר?"
אפילו סיריוס הרים את מבטו עכשיו, סקרן. רמוס משך בכתפיו, כאילו לא אכפת לו כך או כך.
הוא ידע מה הם חושבים - הילד המחוספס כבר היה בצרות. סיריוס הביט שוב בעינו השחורה. למרבה המזל, האוכל הופיע, והסיח את דעתם של כולם.
וזה באמת 'הופיע' - המקומות הריקים שלפני כן היו עמוסים פתאום במשתה ממש.
תרנגולות צלויות מוזהבות, ערימות של תפוחי אדמה צלויים פריכים, צלחות של גזר מהביל, אפונה שוחה בחמאה וקנקן ענק של רוטב כהה עשיר.
אם האוכל הולך להיות ככה כל הזמן, אז רמוס תהה אם הוא יכול להתעלם מכובעים מדברים ומבני בית סנובים.
הוא הקדיש צומת לב רבה לאחד ממדריכי גריפנדור, שהציג את עצמו כפרנק לונגבוטום, הוביל את השנים הראשונות לחדר המשותף שלהם באחד המגדלים.
רמוס שנא ללכת לאיבוד, והשתדל מאוד להדביק את המסע לתוך מוחו תוך כדי. הוא רשם במחשבות את הגודל והצורה של כל דלת שהם נכנסו, כל דיוקן שעברו, ואיזה גרמי מדרגות זזו.
הוא היה כל כך עייף ומלא אוכל טוב שהדיוקנאות המרגשים וגרמי המדרגות כבר לא נראו במקום. ברגע שהם הגיעו למסדרון הימני, רמוס ראה את משרדה של מקגונגל, מסומן בלוח פליז מסודר, והחליט לסיים את הפגישה. הוא עצר מחוץ לדלת ובדיוק עמד לדפוק כשג'יימס הופיע,
"רוצה שנחכה לך, חבר?"
"למה?" שאל רמוס, מביט בנער כהה השיער בחשדנות. ג'יימס משך בכתפיו,
"כדי שלא תלך לבד." רמוס בהה בו לרגע, לפני שהניד לאט בראשו, "לא אני בסדר."
הוא דפק. "פתוח." נשמע קול מבפנים. רמוס פתח את הדלת. המשרד היה קטן, עם אח קטן ומסודר ושורות ספרים על קיר אחד. מקגונגל ישבה מאחורי שולחן כתיבה מסודר למשעי. היא חייכה חיוך דק וסימנה לרמוס להתיישב על הכיסא ממול. הוא עשה זאת, הרחרח ושפשף את אפו. "אני שמח לפגוש אותך, מר לופין." אמרה המורה במבטא סקוטי קשוח. שערה היה אפור, משוך לאחור בלחמנייה חמורה, והיא לבשה גלימות ירוקות עמוקות מאובטחות עם אבזם זהוב בצורת ראש של אריה. "אני אפילו יותר שמח לארח אותך בבית גריפינדור - ממנו אני הראש." רמוס לא אמר כלום. "אבא שלך היה ברייבנקלו, אתה יודע." רמוס משך בכתפיו. מקגונגל כיוצה את שפתיה. "חשבתי שהכי טוב לדבר איתך בהקדם האפשרי על... מצבך." היא אמרה בשקט, "דמבלדור הסביר שהייתה לך אינטראקציה מינימלית עם עולם הקוסמים עד כה, ואני מרגישה שחובתי ליידע אותך שאנשים עם הבעיה הספציפית שלך מתמודדים עם כמות עצומה של סטיגמה. האם אתה יודע מה המשמעות של 'סטיגמה'?" רמוס הנהן.
הוא לא הצליח לאיית את זה, אבל הוא הכיר את המילה מספיק טוב. "אני רוצה שתדע שכל עוד אתה בבית שלי, אני לא אסבול שמישהו יתייחס אליך אחרת או לא נחמדה. זה חל על כל התלמידים שבטיפולי. עם זאת," היא כחכחה בגרונה, "ייתכן שיהיה זה נבון ממך לנקוט משנה זהירות." "לא התכוונתי לספר לאף אחד." רמוס ענה, "כאילו אני רוצה שמישהו ידע."
"טוב, די." מקגונגל הנהנה, מביטה בו בסקרנות. "זה מביא אותי לנקודה הבאה שלי. נעשו סידורים לירח המלא - הבא מתרחש ביום ראשון הקרוב, אני מאמין. אם תוכל לדווח לי אחרי ארוחת הערב, אני אראה לך לאן ללכת. אולי תוכל לספר לחברים שלך שאתה מבקר מישהו בבית?" רמוס נחר. הוא שפשף את החלק האחורי של ראשו, "אני יכול ללכת עכשיו?" הפרופסור הנהנה, מקמטת את מצחו קלות.
בחוץ, רמוס מצא את ג'יימס עדיין עומד שם, לבדו, מחכה לו. "אמרתי לך שאני אהיה בסדר." אמר רמוס, כועס.
ג'יימס רק חייך,"כן, אבל פספסת את לונגבוטום שנתן לנו את הסיסמה. לא רצית שתישאר כאן כל הלילה. קדימה."
ג'יימס הוביל אותו לקצה המסדרון, שם היה תלוי ציור גדול של אישה חושנית לובש ורוד.
"ווידרשינס." אמר ג'יימס, והדיוקן התרחק, מתנדנד החוצה כמו דלת. הם נכנסו לחדר המועדון.
היה חדר מועדון ברפורמטוריון סנט אדמונדס בויז, אבל זה לא היה כמו זה.
החדר הזה היה מעוצב בדלילות, והכיל טלוויזיה בשחור-לבן, קטנה מדי וכמה משחקי לוח. חפיסות הקלפים תמיד לא היו שלמות, ורוב הכיסאות היו שבורים או פגומים.
חדר המועדון של גריפינדור היה חם, נוח ונעים. היו שם ספות וכורסאות ענקיות למראה, שטיח אדום עבה מול האש היוקדת, ועוד ציורים שקישטו את הקירות.
"אנחנו כאן למעלה," אמר ג'יימס והוביל את רמוס לגרם מדרגות מפותל בפינה אחת. בחלק העליון הייתה דלת נוספת שנפתחה לחדר שינה.
שוב, זה לא היה כמו המתקנים בסנט אדמונדס. היו שם ארבע מיטות, כולן ענקיות, תלויות בווילונות קטיפה אדומים עבים עם גדילי זהב. היה אח נוסף, ולכל ילד היה שידת לילה ליד מיטותיו.
רמוס ראה את המזוודה הקטנה והעצובה שלו מונחת על אחת מהמיטות. הוא התיישב עליה בהנחה שזו המיטה שלו.
פיטר חיטט בחפציו שלו, שלף בגדים ומגזינים וספרים, עשה בלגן נוראי.
"אני לא מוצא את השרביט שלי," הוא יילל. "אמא הכריחה אותי לארוז את זה כדי שלא אאבד את זה ברכבת, אבל זה לא פה!" "פיט," ג'יימס חייך, "אמא שלך ביקשה ממני לטפל בזה, זוכר?"
ג'יימס ופיטר, למד רמוס מאז הרכבת, גדלו כשכנים והכירו זה את זה די טוב.
למרות ששני בנים לא יכלו להיות שונים יותר, ורמוס עדיין לא הבין למה ג'יימס לא רצה לכסח את פיטר.
סיריוס ישב על מיטתו, המזוודה שלו עדיין ארוזה.
"תתעודד,," אמר ג'יימס והלך לשבת לידו, "בכל מקרה לא רצית להיות בסלית'רין, נכון?"
"חמש מאות שנה." סיריוס נאנח , "כל אחד ממשפחת בלק נכנס לסלית'רין במשך חמש מאות שנה."
"טוב, הגיע הזמן שמישהו ינסה להיות שונה, אה?" ג'יימס סטר לו על גבו בעליצות.
רמוס פתח את המזוודה שלו. בפנים הייתה קדרת בדיל גדולה - עוד פריט שהיה לדמבלדור מהפח היד השניה.
הייתה גם קופסה דקה ארוכה בתחתית, עם פתק למעלה. הוא פרש את הפתק ובהה בתסריט המעורפל המשוכלל במשך זמן רב, מנסה להבין אותו. הוא רק זיהה את המילה 'אבא', וניחש שגם היא מדמבלדור, אבל הייתה שייכת לאביו. הוא פתח אותו בשקיקה ומצא מקל ארוך ומלוטש. זה היה שרביט. הוא עוד לא חשב על שרביטים, אבל הוא לקח אותו בידו וסחט את העץ בחוזקה. הוא היה חם למגע, כמו בשרו שלו, והרגיש גמיש כשסובב אותו בידיו. זה הרגיש טוב.
סיריוס סוף סוף התחיל לפרוק, שולף ספר אחר ספר מתוך המזוודה שלו. את אלה שלא התאימו על המדף שלו ערם ליד מיטתו.
ג'יימס בהה, זה עתה סיים להצמיד פוסטר ליד המיטה שלו. זה הראה הרבה אנשים קטנים מתקרבים על מקלות מטאטא, זורקים כדורים זה לזה.
רמוס חשב שזה נראה מעניין יותר מכדורגל, שהוא שנא.
"אתה יודע," אמר ג'יימס לסיריוס, עדיין מערם ספרים, "יש כאן ספרייה." סיריוס חייך,
"אני יודע, אבל אלו הם בעיקר ספרי מוגלגים. דודי אלפרד השאיר לי אותם, ואמא שלי הייתה מציתה את כולם אם אשאיר אותם בבית."
אוזניו של רמוס נקרו על כך. מה רע בספרי מוגלגים? לא שהיה לו ספרים איתו. הוא שנא לקרוא יותר מכל דבר בעולם. אבל הוא לא חשב על זה הרבה זמן, כי עכשיו סיריוס הרים נגן תקליטים ממשי מהמזוודה שלו, ואחריו קופסה של מותג
הוא ניגש להסתכל מיד, "זה אבי רואד?!" הוא שאל והציץ לתוך קופסת הוויניל.
"כן," סיריוס חייך, והושיט לו את זה.
רמוס ניגב את ידיו בזהירות על גלימותיו לפני שלקח אותו ממנו, טיפל בו בזהירות.
"אתה בטח בן למוגלגים." סיריוס אמר, "מעולם לא פגשתי קוסם שמכיר את הביטלס - מלבד בת דודתי, אנדרומדה. היא קנתה לי אותם".
רמוס הנהן, שוכח את עצמו לרגע, "בנים בבית?" סיריוס קימר גבה. רמוס חשב שהוא נראה מאוד מבוגר,
"אתה מתכוון לאח שלך?"
"לא," רמוס הניד בראשו, מחזיר את התקליט ומתכווץ, "אני גר בבית ילדים"
״כמו בית יתומים?״ שאל פיטר, פעור עיניים.
רמוס הרגיש את הכעס עולה, אוזניו מתחממות.
"לא" הוא ירק. הוא הרגיש את כל עיני הבנים שוב מחליקות לעבר החבורה שלו והסתובב כדי לפרוק את שאר הדברים שלו בשתיקה.
בסופו של דבר פתחו פוטר ובלק בשיחה על משהו שנקרא קווידיץ', שהפך במהרה לוויכוח סוער מאוד.
רמוס טיפס על מיטתו והסיר את הווילונות, מתענג על הפרטיות. היה חשוך, אבל רמוס היה רגיל לחושך.
"אפשר היה לחשוב שהוא ינסה יותר להתיידד," לחש פיטר בקול רם לשני הבנים האחרים. "במיוחד אם הוא בן למוגלגים." "אתה בטוח שהכובע לא היה אמור להכניס אותך לסלית'רין?" סיריוס שאל בהרמת גבה. פיטר היה שקט אחרי זה.
