יום הולדתו השנים-עשר של רמוס חל ביום שישי באותה שנה. בדרך כלל בימי שישי אחרי השיעורים ג'יימס היה מכריח את כולם ללכת ולצפות באימון הקווידיץ' של גריפינדור, ורמוס היה קורא לעצמו בשקט.
סיריוס, לעומת זאת, הצליח לשכנע את ג'יימס שהוא יכול להחמיץ רק אימון אחד - במיוחד מכיוון שהוא אפילו לא היה בצוות עדיין - ושייתכן שרמוס באמת ירצה לעשות משהו אחר ביום ההולדת שלו.
הוא התעורר מוקדם בבוקר משלושת חבריו למעונות שנערמו על מיטתו, כולם בצעקות. "יום הולדת שמח, לופין!" הם לא ניסו לתת לו אגרוף, מה שאומר שהיום כבר התחיל בראש כיום ההולדת הכי טוב שלו אי פעם.
בארוחת הבוקר, ג'יימס וסיריוס צעדו קדימה, ודחקו תלמידים אחרים מהדרך כשהם התקרבו למושבים הרגילים שלהם, מכריזים בקול.
"הרחק מהדרך, בבקשה!"
"ילד יום הולדת מגיע!"
"תתקדם, אין מה לראות כאן!"
רמוס רצה להתחבא מתחת לשולחן עד שיגיעו אליו. שלושת חבריו עשו הצגה ענקית כשהגישו לו את ארוחת הבוקר שלו, במקום לתת לו לקבל משהו לעצמו. פיטר מזג את התה שלו, ג'יימס העמיס את הצלחת שלו בזמן שסיריוס מרח את הטוסט שלו בחמאה.
"אתם חייבים?" רמוס נאנק, נבוך להחריד.
"בהחלט," אמר ג'יימס.
"בהחלט." פיטר הנהן,
"אין שאלה." סיים סיריוס.
רמוס הניד בראשו, מסמיק בחוזקה ומביט למטה אל האוכל שלו. כשסיים - מה שלקח זמן, כי הגישו לו מנות כפולות כמעט מכל דבר - קמו כולם, עדיין מחייכים אליו חיוך רחב.
"מה?!" הוא שאל, מתעוות בעצבנות. אם הם היו מתכוונים לעשות את המכות יום ההולדת, אז הוא קיווה שזה ייגמר מהר. אולי הייתה גרסת אשף? הוא החמיץ את יום ההולדת של סיריוס אחרי הכל, הוא לא ידע למה לצפות.
פיטר וג'יימס הניחו כל אחד יד על כתפו, ואילצו אותו לשבת שוב. סיריוס שלף צינור זפת מכיס הגלימות שלו ונשף פתק ארוך. רמוס עצם את עיניו.
אוי לא... "יוווווווווםםםםםם הולדתתתתתת שמחחחחחח לךךךךךךך!" שלושת הנערים שאגו בשיא קולם, "יייייייוווווווווםםםםםםםםםםםם ההההההההההולדתתתתתתת שמחחחחחח יקירי ריעעעעעעע-מוס!"
כעת הצטרפו שאר האולם, ורמוס כיסה את ראשו בידיו, "יום הולדתתתתתתתת שמחחחחחחח לךךךךךךךך!"
"היפ היפ!" ג'יימס צעק, עומד על הכיסא שלו,
"הידד!" הגריפנדורים חזרו במקהלה.
"לפחות זה נגמר", מלמל רמוס, פניו בוערות כשסיימו לעודד. פיטר הביט בו ברחמים,
"מצטער חבר, אבל הם מתכננים לעשות את אותו הדבר בצהריים ובערב."
***
הם עדיין היו צריכים לעבור על שיקויים בתור השיעור האחרון שלהם לשבוע
רמוס גילה שגם כשהוא עשה את כל שיעורי הבית שלו והבין את כל הטקסטים, עדיין לא היה לו כישרון טבעי להכנת שיקויים.
נוסף על כך, זה היה נושא משעמם, וסלוגהורן התחיל לחפור על חמשת מרכיבי המפתח של טיוטות שינה רמוס התחיל לנמנם בעצמו.
סנייפ לא הפריע לו - למעשה, סנייפ לא כל כך העיף מבט לכיוונו של רמוס מאז התקרית במסדרון.
לילי חייכה אליו חיוך ואיחלה לו יום הולדת שמח, לפני שגלגלה את עיני האזמרגד הענקיות שלה כשג'יימס וסיריוס ניסו לשכנע את סלוגהורן לא לתת להם שיעורי בית מתוך כבוד ל'אירוע'.
בארוחת הערב סבל רמוס את מה שהוא קיווה שהיה הסיבוב האחרון שלו של 'יום הולדת שמח', שהפך לרועש ביותר עד כה, בעיקר בגלל שדמבלדור היה נוכח והחל לנהל את בית הספר כולו, שאג בשיא קולו.
הוא גם קיבל כמה מתנות - אחד מכל בית גריפינדור, עוד אחד ממטרונית יחד עם זוג גרביים חדש. אחרי ארוחת הערב הם ישבו בחדר המשותף וסיריוס סחב את נגן התקליטים הכבד שלו ושם על Electric Warrior בפעם המאה מאז חג המולד.
"רקדתי כשהייתי בת שתים עשרה..."
בשלב מסוים הופיעה עוגה, עם ציפוי גריפינדור אדום וזהוב, ושנים עשר נרות ורודים. כשרמוס חתך אותו (כל הזמן עודדו להביע משאלה, אבל לא הצליח לחשוב על דבר אחד שהוא רוצה) הוא נדהם לגלות שהוא מורכב מארבעה טעמים שונים - רבע שוקולד, רבע לימון טפטוף , רבע ספוג ויקטוריה ורבע קפה ואגוז.
"כמו הטוסט שלך." סיריוס חייך, מביט נפעם על הבעת ההפתעה על פניו של רמוס, ״חשבתי שאולי תשתעמם אם הכל היה טעם אחד."
"וואו תודה!"
"אז מה אתה רוצה לעשות לשארית הערב?" ג'יימס שאל, "זה עדיין נראה קל מספיק אם כן רצית ללכת ולצפות ב--"
"הוא לא, ג'יימס! לעזאזל, אתה תצטרך להתחיל לפתח כמה תחומי עניין אחרים, חבר, אתה מתחיל להיות משעמם." סריוס נהם
"לא אכפת לי אם אתה רוצה ללכת ולצפות באימון הקווידיץ'." רמוס אמר, בחיפזון, "כבר עשית המון, בכנות. שלושה שירים ביום אחד, מה עוד ילד בן שתים עשרה יכול לבקש?"
"לא," ג'יימס הניד בראשו בגבורה, "סיריוס צודק, זה יום ההולדת שלך, אנחנו נעשה משהו שאתה אוהב לעשות."
כולם היו שקטים לזמן מה, לפני שג'יימס כחכח בגרונו, "אמ, לופין? מה אתה אוהב לעשות?"
רמוס חשב. הוא יכול היה לתת בקלות רבה רשימה של דברים שהוא לא נהנה לעשות; כדורגל, שיעורי בית, טיסה, שיקויים.
אבל אף אחד מעולם לא שאל אותו לפני איזה סוג של דברים הוא כן נהנה.
הוא אהב לצפות בטלוויזיה, אבל עד כה הוא לא גילה טלוויזיה בהוגוורטס.
הוא אהב להיות מסוגל לבחור מה הוא אוכל לארוחת בוקר וערב. הוא אהב להקשיב למרק בולאן שר דרך נגן התקליטים של סיריוס. אבל אף אחד מהדברים האלה לא היה באמת תחביבים.
"קריאה?" פיטר אמר, מנסה לעזור, "אתה קורא הרבה."
"אני?!" רמוס הרים את גבותיו. הוא לא חשב על זה, אבל זה היה נכון. מאז חג המולד, בכל מקרה, הוא סיים את כל הטקסטים שלו לשנה ואפילו כמה ספרים יצאו מהספרייה.
"אה כן, נהדר," ג'יימס גלגל את עיניו, "יום הולדת שמח, לופין, בוא נפתח מועדון ספרים."
סיריוס צחק.
פיט נראה עצבני, "טוב, אני לא יודע! חוץ מלקרוא, נראה שאתה מאוד אוהב ריתוק, רמוס."
רמוס צחק מזה והרים את ידיו בהתנצלות, "סליחה בחורים, אני חושב שאני חייב להיות ממש משעמם."
"מה לגבי כשאתה נעלפ?" שאל סיריוס לפתע.
רמוס נרתע. "למה אתה מתכוון?! אמרתי לך, הייתי חולה, אני הולך לאגף בית החולים". הוא מיהר.
סיריוס הניף יד, "לא, אז לפעמים אתה יוצא אחרי שיעורים, או בזמן שאנחנו צופים בקווידיץ'. מה אתה עושה?"
רמוס הרגיש שהוא נהיה אדום. הוא הסתובב לבד פחות ופחות, אבל ברור שחבריו עדיין שמו לב. כולם הביטו בו, בציפייה. הוא נשך את שפתו,
"אני פשוט... מסתובב." הוא אמר, צולע.
"איפה, אבל?" פיטר שאל, "בשטח?"
"בכל מקום," משך רמוס בכתפיו, "אני פשוט אוהב להסתכל מסביב. אז אני יודע איפה יש דברים." הוא שלף את המפה מהכיס האחורי, "זה טיפשי, התחלתי להוסיף דברים למפה שנתנו לנו בתחילת השנה ובכל פעם שאני רואה משהו מעניין שמתי אותו". ג'יימס לקח את המפה ופרש אותה. שלושת הבנים הציצו לראות. הם היו שקטים במשך א בזמן. סיריוס הביט ביראת כבוד, "הוספת את כל הדיוקנאות... וסימנת אותם והכל."
"האיות שלי זבל," רמוס הסמיק חזק יותר, רצה לחטוף אותו בחזרה.
פניו של ג'יימס היו מעורפלים "מה זה?" הוא הצביע על סימן שרמוס עשה על אחד מגרמי המדרגות.
"אחד משלבי הטריק", ענה רמוס,
"זה האחד שאתה יכול לשקוע בו. ההוא," הוא הצביע עליו.
סימן במדרגה אחרת, "הוא זה שנעלם. גרמי המדרגות עם חיצים הם אלה מהלך \ לזוז \ לעבור. קידדתי צבע כדי שתוכל לראות לאן הם מגיעים."
"מרלין!" פיטר נשף, "יש לך מושג כמה זמן זה יחסוך לי?! אני נשבע שאני נלכד במסדרון הלא נכון פעמיים בשבוע בגלל המדרגות המתהפכות האלה."
"ואני," אמר ג'יימס. "סוד להגיע לשיעורים בזמן!"
סיריוס פרץ, "אנא נסה לזהות את ההשלכות החשובות ביותר של המפה הזו. האפשרויות העומדות לרשותנו כעת לבדיחות מעשיות."
חיוך התפשט על פניו של ג'יימס, ואז על פניו של פיטר. רמוס חטף את המפה, קיפל אותה,
"היא עדיין לא גמורה. יש הרבה מה לעשות. רציתי לעשות עליה כמה לחשים, ברגע שאבין איך."
"איזה מין לחשים?" שאל סיריוס בשקיקה.
רמוס היסס. זה לא שהוא לא העריך את העניין של סיריוס, או את ההתרגשות שלו - אבל רמוס באמת רצה לעצב את המפה בעצמו, עד כמה שזה נשמע מטופש. אחרי הכל, סיריוס הגה את לחש הקריאה, ואת לחש ענן הגשם.
מסיבות שהוא לא ממש הצליח להסביר, לרמוס היה רצון עז להוכיח שהוא חכם באותה מידה - או מסוגל באותה מידה - להשקיע את עבודת הרגליים הפעם. "
רק כמה שיפורים," הוא אמר בזהירות, "אתה תחשוב שזה טיפשי."
"לא אנחנו לא ," ענה פיטר, ברצינות, "אנחנו יכולים לעזור!" "אני חושב... זאת המפה שלי, אבל."
"כמובן שזה שלך," ג'יימס חייך, בהרגעה, "כאילו הגלימה היא שלי, נכון? אבל בשירות של הקונסאים..."
"זה של הקונדסאים." סיריוס סיים, עיניו נוצצות.
"מפת הקונדסאים." חזר רמוס, עדיין לא נוח במאה אחוז עם המסירה על הפרויקט הפרטי שלו. "זה עדיין שלך, לופין," המשיך בלאק, "אנחנו נשים את שמך קודם והכל!"
"לא בטוח אם אנחנו רוצים את השמות שלנו על זה..." אמר פיטר בעצבנות. "הכינויים שלנו אז." סיריוס משך בכתפיו. "אין לנו כינויים." רמוס ענה, "טוב, אני מניח שכן, אבל אני באמת לא רוצה כתוב עליו "לוני לופין".
שלושת האחרים פרצו בצחוק. אחרי זה רמוס החליט שזה לא כל כך נורא, ונתן להם להיכנס לסוד שלו.
הוא דווקא חש הקלה; הוא התחיל לתהות אם זה לא סתם אי שפיות פרטית שלו - מעקב ורישום של כל דבר בטירה,
.נראה שג'יימס, סיריוס ופיטר פחות מתעניינים בסיפוק המשימה, ויותר להוטים לתכנן איתה את המתיחה הבאה שלהם. את שארית הערב עברה מתחת לגלימה, בשיטוט במסדרונות. הגלימה, לפי דעת רמוס, לא הייתה נחוצה בהחלט, מכיוון שכולם תכננו לחזור לפני העוצר.
אבל ג'יימס וסיריוס מעולם לא החמיצו הזדמנות להפוך אפילו את הטיול הקטן ביותר למשימה בקנה מידה מלא, ופיטר פשוט נהנה להתגנב בלי להראות.
הכל התברר, עם זאת, כאשר סיריוס ייצר חמש פצצות זבל, שאיתן הם השתעשעו בדרך; מזדחל מאחורי זוגות תמימים, או מפיל אותם לכיסם של תלמידים מבוגרים הממהרים לספרייה.
רמוס הראה להם מה הוא הצליח עד כה, את הקטעים וקיצורי הדרך שגילה, ו אפילו כמה מהמקומות הנסתרים שלו (לא כולם, כמובן, ליתר ביטחון).
הוא אפילו סיפר להם את התוכנית שלו לשים איזשהו כישוף מעקב על גברת נוריס, החתולה של פילץ', כדי שהוא יוכל לראות אותה מגיעה. הם אהבו את הרעיון הזה.
"למה לעצור שם?" סיריוס לחש, כשהם פנו פינה בחזרה לחדר המשותף בסוף של הלילה, "למה לא לעקוב אחר כולם?"
"כל אחד?"
"כן, אז נדע מתי מישהו בא, נוכל לצאת מכל צרה."
"לא יודע." ענה רמוס, לא נוח מהרעיון. מה יקרה כשחבריו יראו אותו נוסע ל-הערבה המפליקה מדי חודש? כמה זמן לפני שהם החליטו ללכת אחריו ויהרגו את עצמם? בפעם הראשונה, רמוס הבין שהמפה אינה בלתי מזיקה כפי שחשב תחילה.
אבל ג'יימס ופיטר היו עסוקים בלהסכים עם סיריוס, ואמרו שזה רעיון מצוין; כְּבָר לדמיין את היכולת לראות מה דמבלדור זומם, או איפה סנייפ אורב.
רמוס האמינו בתוקף שבהינתן מספיק זמן, סיריוס בלק וג'יימס פוטר באמת יכולים לעשות כל דבר שהם רצו - זה היה רק מי שהם היו. הוא רק קיווה שזה יעבור עוד הרבה זמן.
