רמוס עבר את שאר השבוע בכך שהתעלם מהבנים האחרים ככל יכולתו. ז
ו הייתה טכניקה שהוא תפס בסנט אדמונד'ס - עדיף שלא ישימו לב אליו, והכי טוב שאף אחד לא ידע עליך כלום.
(הוא עדיין קיבל את הזרוע המתה המוזרה או שראשו דחף אותו בביצות, אבל בסך הכל אף אחד לא התאמץ להטריד אותו.) ג'יימס, סיריוס ופיטר לא היו בכלל כמו הבנים של אדי הקדוש, כמובן. הם היו מה שהמטרונית הייתה מכנה 'מגודלים היטב'. נראה היה שסיריוס וג'יימס באים במיוחד מכסף, הוא ידע מהדרך שבה הם דיברו על בתיהם, כמו גם על האופן שבו הם דיברו - כל תנועה ועיצור מבוטאים בבירור. רמוס הקשיב היטב ונחוש להפסיק להפיל את ה-H שלו. זה לא היה רק המבטא שלהם, אלא מה שהם אמרו.
רמוס גדל עם מבוגרים שאומרים לו כל הזמן לשתוק!", ועם בנים שבחרו בך על היותך מטומטם אם אמרת יותר מילים מהנדרש. ג'יימס וסיריוס דיברו כמו דמויות ברומן; שפתם מלאת תיאורים מטאפורה וסרקזם חריף. שנינות האש המהירה שלהם הייתה הרבה יותר מאיימת מאשר אגרוף בפרצוף, רמוס חשב שלפחות זה נגמר מהר.
עד כה הוא התחמק מהבנים האחרים בכך שיצא לטיולים ברחבי הטירה. בסנט אדמונד היה לו מעט מאוד חירות אישית, ובילה חלק ניכר מזמנו נעול בחדרים.
בהוגוורטס זה נראה לא היה מקום שאי אפשר ללכת אליו, ורמוס היה נחוש בדעתו לחקור כל סנטימטר נוף מוזר.
הם קיבלו מפות שיעזרו להם למצוא את הכיתות שלהם, אבל רמוס מצא שהן חסרות תועלת ופשוטות מדי.
לא רשום שם , למשל, על המעבר הסודי שמצא שהוביל מהמבוכים לחדר הבנות בקומה הראשונה.
לא היה לו מושג למה לכל הרוחות מישהו יצטרך לעבור בין השניים, ובפעם הראשונה שהשתמש בזה תפסה אותו רוח רפאים מעצבנת במיוחד שהשפריצה עליו סבון ידיים.
זה גם היה מועיל, נימק רמוס, להנפיש את המפה באותו אופן שבו הציורים היו אז לפחות אפשר לעקוב אחר גרמי המדרגות הנעים המגוחכים.
הוא היה בטוח שגם אחד החדרים זז, נראה שהוא אף פעם לא היה באותו מקום.
עד שהסתובב יום ראשון אחר הצהריים רמוס כבר חשש מיום שני, שלא רק היום הראשון אחרי הירח המלא, אלא היום הראשון של השיעורים.
לאחר ארוחת הערב - שרמוס בילה לבדו, במרחק כמה מושבים מסיריוס, ג'יימס ופיטר - הוא עשה את דרכו במהירות למשרדה של מקגונגל. היא חיכתה לו, יחד עם אחות בית הספר, שהוא כבר הכיר. היא הייתה אישה חביבה ונעימה; אם קצת בררנית. "ערב טוב, מר לופין," חייכה מקגונגל, "תודה שהיית כה מהיר. בוא."
להפתעתו של רמוס, שתי הנשים הובילו אותו לא למבוכים, כפי שחשב שייתכן, אלא מחוץ לטירה, לעבר עץ מעוות גדול מאוד. הערבה המפליקה הייתה תוספת לאחרונה לשטח - דמבלדור הסביר בנאומו בתחילת השנה שהיא נתרמה על ידי תלמיד לשעבר. רמוס חשב שמי שתרם אותו כנראה באמת שנא את בית הספר, כי העץ לא רק היה מפחיד בהיבט שלו, אלא אלים ללא שכל. כשהם התקרבו, פרופסור מקגונגל עשתה משהו כל כך מדהים עד שרמוס כמעט זעק בהלם.
היא כאילו נעלמה - התכווצה פתאום, עד שהיא כבר לא הייתה שם בכלל. במקומה היה חתול צהוב עיניים מלוטש. גברתי פומפרי לא נתנה שום סימן שהיא מופתעת, כשהחתול רץ קדימה לעבר העץ, שהתנופף בענפיו כמו ילד עם התקף זעם. החתול הצליח לרוץ ממש עד לגזע העץ, לחמוק מפציעה, והצמיד כפה לאחד הקשרים בקליפת העץ. העץ נפל מייד. רמוס וגברת פומפרי המשיכו הלאה, נכנסו לתוך שקע מתחת לעץ שרמוס מעולם לא הבחין בו. בפנים, מקגונגל חיכתה להם, שוב מכשפה. המעבר היה מואר במעומעם בלפידים שהפיצו זוהר ירקרק, ובקצהו הייתה דלת. זה נפתח לקוטג' קטן, שנראה נטוש מזמן. החלונות היו מכוסים בקרשים והדלתות נבגרו.
"הנה אנחנו." מקגונגל ניסתה להישמע נעימה, למרות שזה נראה מקום קודר מאוד. "עכשיו אני מקווה שאתה מבין שאנחנו לא יכולים להישאר איתך בחוץ עד שהטרנספורמציה תושלם?" אבל אם אתה, הייתי רוצה שמדאם פומפרי תחכה עד שהטרנספורמציה תושלם?״ רמוס משך בכתפיו.
"אני אהיה בסדר. איך אני חוזר בבוקר?"
"אני אקפוץ מיד כשהשמש תזרח," הבטיחה לו מאדאם פומפרי. "אטפל בך ואקח אותך לשיעורים שלך לפני שמישהו בכלל שם לב שאתה אינך." היא חייכה, אבל עיניה נראו עצובות. זה גרם לרמוס אי נוחות.
אבל אז, זה הגיע לנקודה הזאת בערב כשהכל גרם לו לאי נוחות, שערו גירוד, העור שלו הרגיש מתוח מדי, הטמפרטורה שלו עלתה.
"כדאי שתלכו." הוא אמר, במהירות, נסוג אל החדר החשוך. הייה ערסל קטן על קיר אחד עם סדינים נקיים. זה נראה כאילו הונח שם בשבילו.
שתי הנשים הלכו ונעלו את הדלת בכבדות מאחוריו.
הוא שמע את מקגונגל ממלמלת שוב ותהה אילו לחשים היא מטילה על הבית.
לא משנה מה הם היו, זה היה טוב יותר מציפוי הכסף הנורא הזה.
הוא ישב לרגע על המיטה, ואז קם שוב, חסר מנוחה. הוא פסע בחדר. לפעמים הרגיש כאילו הזאב התגנב אל מוחו לפני שהחזיק בגופו, וכשהחושך ירד מחוץ לחושיו התחדדה, נפיחות הרעב הלוהטת החלה בבטנו.
רמוס הסיר את בגדיו במהירות, לא רצה לקרוע אותם. פעימה עמומה החלה במפרקיו והוא נשכב על המיטה. זה היה החלק הגרוע ביותר. פעימות לבו רטטו באוזניו, והוא יכול היה להישבע ששמע את הגידים שלו חורקים כשהם נמתחים, את עצמותיו ושיניו חורקות זו בזו כשהן מתארכות, את הגולגולת שלו מתפצלת ומתעצבת מחדש. הוא נאנק ולחש עד שהכאב גבר יותר מדי, ואז הוא צרח. הוא יכול היה רק לקוות שהוא רחוק מספיק מבית הספר שאיש לא יכול לשמוע אותו.
בסך הכל, זה לקח בערך עשרים דקות - למרות שהוא מעולם לא קבע את זה. הדברים הפכו לערפל לאחר מכן, הוא לא תמיד יכול היה לזכור מה קרה ברגע שהפך לזאב. הלילה הראשון בהוגוורטס היה מטושטש, והוא התעורר עם פחות פציעות מהרגיל. הוא חשד שריחרח סביב השטח הלא מוכר, תוך שהוא מבחן את גבולותיו. הוא בטח ניסה לזרוק את עצמו על הדלתות או החלונות בשלב מסוים, כי היו לו טלאים של חבורות לאורך הצד השמאלי במשך ימים לאחר מכן.
שינוי הגב היה לא נעים באותה מידה - תחושה מוחצת ומתכווצת בכל הגוף שהותירה אותו חסר נשימה וכואב.
הוא ניגב את הדמעות מעיניו וזחל לתוך המיטה, אסיר תודה על שעת שינה שקטה לפני שהשמש עלתה לגמרי. גברתי פומפרי חזרה, כמובטח. מדברת בטונים מרגיעים, היא הניחה את ידיה הקרות על מצחו הקודח.
"אני לא אוהבת את המראה שלך," היא אמרה, כשהוא פקח את עיניו המנומנמות, "זה טירוף, לחשוב שאתה יכול להתחיל יום לימודים שלם ככה. אתה מותש!"
איש מעולם לא הביע דאגה כזו כלפיו לפני כן, וזה היכה בו באי נוחות. הוא דחף אותה משם, מושך את בגדיו,
"אני בסדר. אני רוצה ללכת." היא גרמה לו לשתות משהו לפני שנתנה לו לקום - היה לו טעם קר ומתכתי, אבל הוא הרגיש טוב יותר אחר כך. הוא מיהר לעלות למגדל גריפינדור כדי ללבוש את המדים שלו כמה שיותר מהר - הוא לא רצה להחמיץ ארוחת בוקר, הוא היה רעב.
"איפה היית?!" ג'יימס התקרב אליו ברגע שהוא פרץ לחדרם. שלושת הבנים האחרים היו ערומים ולבושים, נראים ללא רבב - מלבד שיערו של ג'יימס, שתמיד איכשהו היה פרוע.
"בשום מקום." רמוס חלף על פניו כדי להגיע לדברים שלו.
"אתה בסדר?" שאל סיריוס והציץ מהמראה שבה הוא מחליק את שלו אתה שיער.
"כן," הוסיף ג'יימס, מתבונן ברמוס בזהירות, "אתה נראה קצת מוזר."
רמוס הזעיף אותם, "אתם מעצבנים."
"אנחנו פשוט נחמדים." אמר פיטר, ידיו על מותניו.
שלושתם בהו ברמוס, שעמד להסיר את חולצתו כשנזכר בחבורותיו. "מה?!" הוא נהם לעברם, "כולכם תראו אותי מתלבש?." הוא צעד לחדר האמבטיה עם בגדיו וטרק את הדלת. אחרי כמה רגעים הוא שמע את פיטר מייבב שהוא רעב וכולם עזבו.
