רמוס אחז בידיות המזוודה הישנה החבוטה שלו בפרקי אצבעות לבנים, בטנו הסתובבה בסלטות נרגשות כשהתבונן בהמונים הסואנים.
מטרון נתנה לו לרוץ אל המחסום הפעם, למרות שהיא הסיטה את מבטה ברגע האחרון, מבועתת. עכשיו היא הייתה הרחק מאחוריו, בצד המוגלגים של התחנה, והוא לא היה צריך לראות אותה שוב במשך עשרה חודשים.
היה לו סיוט נורא בלילה הקודם שהם יגיעו לקינגס קרוס ולא יוכלו לעבור לרציף 9 ו3/4 - שום דבר מזה לא היה אמיתי; קסמים, שרביטים, קוסמים, חבריו. אבל רמוס ניסה לדחוף את המחשבות האלה ממוחו כשהביט בעצמו בשקיקה, מחפש פנים מוכרות.
"תנו לך לחזור?" קול קר קטע את חיפושיו. "הסטנדרטים בטח ממש יורדים." רמוס הרגיש את כתפיו מתוחות.
למה האדם הראשון שהוא דיבר איתו היה צריך להיות סנייפ?! "לך, סניוולוס." הוא ירק. הוא התייצב, פנה אל הנער הסלית'רין במרושע שלו תראה.
"אוף, מה זה הריח הזה לעזאזל?" סנייפ משך, מקמט את אפו הגדול מדי. רמוס הסריח מחומר חיטוי, הוא ידע את זה; מטרונית הייתה ליברלית מדי באותו בוקר.
"אמרתי לך לעוף מפה!" רמוס מלמל, מהדק את שיניו ומגבש את אגרופיו. הוא ראה את סוורוס נרתע, קלות.
רמוס ידע איך הוא נראה - היו לו חודשיים בלי קסם, מוקף בנערים גדולים וקשוחים יותר מסנייפ. הוא נפצע חזק כמו מלכודת דובים ומוכן לזרוק אגרוף על הפרובוקציה הכי קטנה.
"הי, קירח!" קול נוסף נשמע מעל הקהל.
ילד עם משקפיים ושיער שחור ג'וני נדבק למעלה בכל הזוויות רכן החוצה מאחד מחלונות הכרכרה, נופף בטירוף לעבר רמוס. רמוס חייך, שוכח שהוא ניסה להפחיד את סוורוס, ונופף בחזרה. הוא שפשף את שלו ראש במודע. שערו צמח בזמן שהיה בהוגוורטס, אבל מטרונית גילחה אותו הכל כבה ברגע שחזר לסנט אדמונד, מה שגרם לו להיראות שוב כמו בריון. רמוס הביט במבט מטונף בסנייפ, אחז במזוודה ומיהר לעלות לרכבת, חולף על פניו. תלמידים אחרים להגיע לכרכרה שבה חיכו חבריו.
"רמוס!" פיטר קפץ ממקומו, נרגש.
הוא לא כל כך ידע מה לעשות עם עצמו ברגע שהוא עומד על הרגליים - הם בהחלט לא התכוונו להתחבק כמו בנות, וכנראה לחיצות ידיים היהרישמי מדיי.
פטיגרו טפח במבוכה על זרועו, ורמוס אחז בידו בתמורה. "היי בחורים," חייך רמוס, לחייו כואבות מאושר כשהתיישב. "איך היה?"
"אנחנו צריכים לשאול אותך!""" ג'יימס צחק והיכה אותו באגרופים בזרועו. "אף ינשוף אחד כל הקיץ!" רמוס העיף מבט בסיריוס, בגניבה. אז הוא לא הזכיר את המכתב ששלח לו רמוס.
"אתה יודע שאני כמעט מוגל בחופשות," הוא ענה, "לא יכולתי אפילו להיכנס לתא המטען שלי כדי לעשות שיעורי בית; הם נעלו אותו." זה לא היה נכון למהדרין - רמוס ביקש ממטרונית לנעול את חפצי בית הספר שלו, הוא פלד שבנים אחרים יגנבו לו אותם. את שיעורי הבית הוא לא עשה כי לא היה מסוגל.
נשמע רעש שקט של גועל מהפינה. רמוס הרים את מבטו, מקמט את מצחו. ישב על המושב ליד סיריוס ילד אחר, צעיר יותר, עם אותן עיניים כחולות וארוכות שיער כהה; אותן תכונות הבלק שאין לטעות בהן - שפתיים מלאות ועצמות לחיים שיכולות לחתוך זכוכית.
"זה רג." סיריוס הנהן בחוסר עיניין, "תגיד שלום, רג'י."
"רגולוס." השיב הנער, בעצבנות, קולו האריסטוקרטי הגבוה ממורמר.
"אחי היקר," סיריוס הרים את גבה אל שלושת האחרים.
"היי רגולוס," חייך ג'יימס והושיט יד ידידותית,
"אני ג'יימס."
"פוטר." רגולוס השפיל את מבטו אל ידו כאילו היא מטונפת. סיריוס סטר לו על הראש, "תפסיק להיות כזה דפוק קטן." הוא התפרץ,
"אלה החברים שלי."
"לא רציתי לשבת כאן." השיב רגולוס. "אתה הכרחת אותי."
"אוי, קדימה, עוף מפה. לא יודע למה טרחתי."
רגולוס קם, פרצוף אבן, יצא מהקרון וטרק את הדלת מאחוריו. "וואו, באמת יש לו את הקסם הבלק המשפחתי הזה," ג'יימס גיחך.
סיריוס הניד בראשו, בייאוש, הושיט רגל על הספסל ממול והשעין מרפק על שמשת החלון. שריקה נשמעה והרכבת החלה לצאת מהתחנה.
"לא היתה צריך לצפות לשום דבר אחר." סיריוס מלמל, "הוא לגמרי חסר מוח. וכועס עליי. לא הייתי צריך ללכת כל הקיץ".
"אתה חושבשהוא יהיה בסלית'רין?" ג'יימס הזדהה.
"כנראה." סיריוס זוהר, "הוא יודע שאני לא אדבר איתו, אם הוא כן. אלא אם הןא יהיה בהפלפאף."
רמוס חשב שזה קצת קשה.
אין ספק, הוא לא אהב את סנייפ ומולסיבר - וכן, הם עשו כמה מתיחות בבית סלית'רין, אבל רמוס מעולם לא שנא את סלית'רין כמו שסיריוס נראה.
הוא בטוח לא יתנער מאחיו רק בגלל שהיו להם מדים קצת שונים? הדבר היחיד שרמוס יכול היה לראות לא בסדר עם הסלית'רינים היה שרובם היו סנובים - וגם סיריוס, ג'יימס ופיטר היו סנובים, למרות שהם לא הבינו זאת.
קו המחשבה הזה עזב אותו כשהחלו לצבור תאוצה החוצה מלונדון, ורמוס יכול סוף סוף להירגע לתוך הרעיון שהוא אכן חוזר להוגוורטס - ושהקסם מותר כעת באופן רשמי. הוא פתח את המזוודה שלו ותפס את שרביטו בפעם הראשונה מזה חודשים. רמוס לא העז לגעת בשום דבר קסום מאז סוף השנה, אבל עכשיו הוא שלף את אחד מספרי יד שנייה שלו (הם הגיעו שבוע קודם מדמבלדור), פתח אותו וביצע במהירות את Letiuncula Magna. הוא העמיד פנים שהוא מגרד מאחורי אוזנו עם השרביט, וממלמל את המילים מתחת לנשימתו. סיריוס בטח ראה מה הוא עושה, כי הוא קפץ כדי למשוך את המטאטא שלוירד ממדף המזוודות, מסיח את דעתם של ג'יימס ופיטר. רמוס הסתכל למטה בספר, הלב שלו דופק.
המילים מילאו את מוחו כמו מוזיקה, ולבסוף הוא יכול היה לקרוא שוב. הקיץ היה משעמם להפליא. הוא ניסה לקרוא כמה מהספרים שהסתובבו בסנט של אדמונד, אבל בלי קסם זה היה מתסכל מדי. הוא עבר לאט מאוד על כל אחד מהמכתבים מחבריו, אבל היה נבוך מכדי לנסות לכתוב בחזרה למישהו מלבד סיריוס. הוא גם נאלץ לשכב הרבה.
רמוס הרגיש כאילו עבר ימים שלמים לפעמים בלי לדבר עם אף אחד; לבנים האחרים נאמר שהוא נעלם בפנימייה פרטית, בתשלום על פי צוואתו של אביו. זה כמובן הפך אותו למטרה מתמיד, ובשילוב עם הירחים המלאים הקשים יותר ויותר, רמוס בילה את רוב הקיץ מכוסה בחבורות. ירחים מלאים היו סיבה נוספת לכך שהוא חש הקלה לשוב להוגוורטס, שם מאדאם פומפרי, המכשפה המדינית של בית הספר, לא רק הייתה סימפטית יותר ממטרונית, אלא גם כשירה יותר להתמודד עם המוזרויות של מצבו. מטרונה נחרדה לראות את הפציעות החדשות שרמוס גורם לעצמו מדי חודש, והתייחסה אליו כאילו עשה זאת בכוונה, רק כדי לעצבן אותה.
זה היה הרבה יותר גרוע מהקיץ הקודם, כשהוא ברח עם כמה שריטות וחבלות בכל לילה. כעת, מתחת לבגדי המוגלגים שלו, רמוס היה כמעט מכוסה בתחבושות ובפלסטרים שמשכו ומשפשפים בכל פעם שהוא זז. הוא קיווה שהוא יוכל לחמוק לאגף בית החולים זמן קצר לאחר הגעתם. סיריוס וג'יימס היו עסוקים בלספר לרמוס על הקיץ שלהם, כשפיטר הצטרף לכאן ו שם, להוט להבהיר שרוב הזמן היו אלה שלושתם. זה נשמע כאילו כולם נהנו מרהיבים, גם אם היו הרבה קווידיץ'. להוריו של ג'יימס היה קוטג' על שפת הים, כמו גם מה שג'יימס כינה 'הבית הרגיל' שלהם ליד לונדון. לשלושת הבנים היו חנו על החוף, דגו, העיפו עפיפונים ותכננו את התעלולים שלהם לשנה הקרובה. הֵם פטפט על זה בהתרגשות כל כך הרבה זמן עד שרמוס התחשק להגיד לכולם לשתוק. הוא הרגיש קצת יותר טוב כשהטרולי הגיע - ג'יימס וסיריוס אספו את דמי הכיס שלהם וקנו מספיק כדי להאכיל חצי מבית גריפינדור. לרמוס לא היו תלונות - כרגיל, הוא היה מאוד רעב.
*** רמוס שמח מאוד שדחס את פניו ברכבת, כי הוא שכח כמה זמן טקס המיון היה ארוך ומתמשך, במיוחד כשלא השתתפת בו. רגולוס אכן סונן לסלית'רין, מה שהפתיע רק את סיריוס, שרמוס שמע נושף בחדות בחוסר אמון.
האח בלק הצעיר מיהר להצטרף לבני גילו, ולנרסיסה, שענדה כעת תג מושל כסוף, כמו גם תסרוקת פלטינה אלגנטית חדשה. סוורוס טפח על גבו של רגולוס, מגחך לעבר שולחן גריפינדור.
"מה הבעיה שלו?!" פיטר נאנח כשהאוכל סוף סוף הופיע, "אפשר היה לחשוב שהוא יתגבר על כמה מתיחות מטופשות."
"יותר כמו שהוא צריך להתגבר על אוונס," אמר ג'יימס, ונשמע מהורהר בצורה לא אופיינית כולם הביטו בו בבלבול.
"אוי בחייך, זה ברור!" הוא חייך, "אולי סניוולוס מאוהב בטירוף בגריפינדורית מסויימת עם ראש גזר", הוא קרץ ללילי, שנתנה לו מבט נגעל וברור מאוד שהפנתה לו גבה כדי להמשיך בשיחתה עם מרלן. "אז בגלל שיש לנו את הציפור שהוא אוהב, הוא הולך להיות כאב בתחת בשש השנים הבאות?" ענה סיריוס, לא מאמין.ה
רמוס מצמץ לעברו. ציפור?! סיריוס לא היה מסוג הנערים שקרא לבנות 'ציפורים', הוא היה הרבה יותר מדי מהמעמד הגבוה. איפה לעזאזל הוא שמע את זה?
"בְּדִיוּק." ג'יימס אישר, ונראה גאה מאוד בעצמו.
"לא," סיריוס הניד בראשו, "לאף אחד לא היה אכפת כל כך מבחורה." רמוס הסכים איתו בשתיקה.
ובכל זאת, נראה שלפוטר לא היה אכפת שהתיאוריות שלו מחלוקת. הוא משך בכתפיו, חופר בתפוחי האדמה הצלויים שלו, "אם אתה אומר את זה. בטח עדיין מתעצבן על הפעם ההיא שרמוס נתן לו אגרוף." סיריוס צחק מהזיכרון של זה, סוף סוף התעודד.
