רמוס שפשף שוב את קרקפתו, ואז את אפו, שהמשיך לרוץ. זה הפריע לו מאז ארוחת הערב שלפני כן, כשילד אחר היכה אותו באגרופים.
למען ההגינות, רמוס בעט בו ראשון. אבל הילד - מלקולם ווייט - היה בן ארבע עשרה וגודלו פי שניים מרמוס בן האחת עשרה. מלקולם עשה משהו על שרמוס הולך לבית ספר מיוחד לילדים נחשלים, והוא נאלץ לנקום.
הייתה לו פנס בעין עכשיו, שעליו התחרט. כולם בבית הספר החדש היו חושבים שהוא בריון.
מטרונית הטיחה את ידו מראשו והוא הרים את פניו לעברה. הם עמדו באולם הכרטיסים הענק בקינגס קרוס ובהו בשני מספרי פלטפורמה. היה מספר תשע, ואז מספר עשר. מטרונית הביטה שוב במכתב שבידה.
"למען השם." היא מלמלה.
"אנחנו חייבים לרוץ ליד המחסומים". רמוס אמר, "אמרתי לך." "אל תהיה מגוחך." מטרונית אמרה, "אני לא רצה לשום דבר." "אז אני אעשה זאת. תשאירי אותי כאן."
רמוס האמין רק למחצה לדמבלדור כשהסביר איך לגשת לפלטפורמה 9 ¾. אבל אז החלו להגיע אליו חבילות, שנמסרו על ידי ינשופים והכילו ספרים מוזרים ובגדים מוזרים וכל מיני חפצים כמו נוצה וקלף. דמבלדור היה נדיב ללא פשרות במהלך החודש האחרון. הוא הציג לרמוס רשימה של דברים שהוא יזדקק לבית הספר החדש שלו, והבטיח לשלוח לו כמה שיותר ממנו מציוד יד שנייה בהוגוורטס.
עכשיו רמוס היה מוכן להאמין כמעט לכל דבר שהזקן אמר. מעולם לא היו לו כל כך הרבה חפצים לפני כן, ולמעשה שמח כשמטרון נעלה הכל במשרד שלה כדי שהבנים האחרים לא יגנבו לא.
עכשיו הכל נדחס לתוך מזוודת חנות צדקה ישנה וחבוטה שהיה עליו להחזיק בצורה מאוד מסוימת כדי שלא תתפרק.
"אני לא משאירה אותך בשום מקום, לופין. רק חכה שם בזמן שאמצא שומר."
מטרונית קטעה לכיוון משרד הכרטיסים, חלקה האחורי הגדול מתנדנד כשהיא הלכה.
רמוס העיף מבט בגניבה, ואז ליקק את שפתיו. אולי זה הסיכוי היחיד שלו. הוא רץ לעבר המחסום במלוא המרץ, לוחץ את עיניו חזק כשהתקרב לקרוסלות המתכת.
אבל הוא לא פגע בכלום.
האווירה השתנתה, והוא פקח את עיניו ומצא את עצמו עומד על במה אחרת לגמרי, מוקף באנשים. לא אנשים. קוסמים. הרכבת עצמה הייתה ענקית, מהממת ומיושנת. "הוגוורטס אקספרס".
הוא אחז את המזוודה שלו בשתי ידיו, נשך את שפתו. היו עוד המון ילדים, בני גילו ומעלה, אבל כולם היו עם משפחותיהם, חלקם בכו כשהם חבקו ונשיקו על ידי אמהות מגוננות.
הוא הרגיש מאוד קטן ומאוד בודד, וחשב שעדיף פשוט למהר ולהגיע על הרכבת.
בפנים הוא לא הצליח להגיע לתא המטען כדי לאחסן את חפציו, אז הוא בחר בכרכרה ריקה והושיב את המזוודה על המושב לידו. הוא התבונן באנשים על הרציף דרך החלון, לוחץ את מצחו אל הזכוכית הקרה. הוא תהה אם כולם הגיעו גם ממשפחות קוסמים. הוא תהה שלכל אחד מהם היו פרקים כמוהו. הוא לא חשב כך - לאף אחד מהם לא נראה שיש צלקות. רבים מהם לבשו בגדים רגילים, כמוהו (אם כי עם פחות חורים וטלאים), אבל חלקם לבשו גלימות כהות ארוכות וכובעים מחודדים גבוהים. להרבה מהילדים האחרים היו ינשופים, או חתולים שנשאו בסלים. הוא אפילו ראה ילדה אחת עם לטאה זעירה יושבת על כתפה.
רמוס התחיל להרגיש אפילו יותר עצבני, הבטן שלו מתהפכת כשהבין שלמרות כל מה שדמבלדור אמר על היותו מהסוג שלו', הוא יהיה לא במקום בהוגוורטס בדיוק כמו בכל מקום אחר. בדיוק אז, הוא הבין שמישהו בוהה בו בחזרה מהרציף.
זה היה ילד אחר, בגילו. הוא היה גבוה ורזה, אבל לא רזה כמו רמוס. היה לו שיער כהה, ארוך בהרבה מכל ילד אחר שאי פעם ראה, מתכרבל בחן עד לכתפיו. היו לו עצמות לחיים גבוהות עדינות, פה מלא ועיניים כחולות ומדהימות.
כשראה את רמוס בוהה, הילד השני קימר גבה מושלמת אחת במחווה שאמרה בבירור: 'ועל מה אתה מסתכל?' רמוס תחב את לשונו מתחת לשפתו התחתונה כך שסנטרו בלט, משך פנים מכוערות.
הילד השני חייך קלות, ואז הרים לעברו שתי אצבעות. רמוס כמעט צחק. "סיריוס, מה אתה חושב שאתה עושה?! בוא לכאן מיד." מכשפה די חמורה למראה עם אותן גבות זוויתיות שבהן הנער נכנסה לעין, ומשכה את בנה מהחלון. הילד גלגל את עיניו אך ציית, והן נעלמו במעלה הרציף.
רמוס נשען לאחור במושב העור המרופט ונאנח. הוא נעשה רעב, הוא קיווה את המסע לא היה ארוך מדי. מטרונית ארזה לו שני כריכי גבינה יבשים וחמוצים ותפוח, אבל הוא לא חיבב אותם הרבה. לאחר מספר דקות נוספות, הדלת לתא שלו נפתחה, וילדה נכנסה במהירות פנימה. היא התעלמה מרמוס, עפה לחלון, מצמידה את ידיה אל הזכוכית ומנופפת בטירוף לעבר משפחתה שעמדה על הרציף. היא הייתה קטנה וחיוורת, עם שיער אדום בוהק משוך לאחור בצמה הדוקה. פניה היו כתמים מבכי. היא המשיכה לנופף כשהרכבת התרחקה, והוריה נופפו בחזרה, נושקים נשיקות. ילדה חמוצה פנים עמדה לידם, זרועותיה שלובות. לאחר שהרכבת עזבה לחלוטין את התחנה, התיישבה הנערה הג'ינג'ית מול רמוס, נאנחה עמוקות. היא הביטה בו בעיניים ירוקות ענקיות, נוצצות מדמעות. "זה כל כך נורא להיפרד, לא?" היה לה מבטא גבוה ממעמד הביניים.
"אה, כן, אני מניח." רמוס הנהן,
מודע לעצמו. הוא לא ממש אהב בנות.
ווווו סנט אדי היה חד-מיני, והקשר היחיד שהיה לו עם נשים היה המטרונית ואחות בית הספר - שניהם היו כלבות זקנים מרושעים. הילדה הביטה בו בסקרנות. "גם את ממשפחת מוגלגים? קוראים לי לילי." "רמוס," הוא ענה, במבוכה, "אבא שלי היה קוסם, אבל לא גדלתי עם מוגלגים."
"לא האמנתי כשקיבלתי את המכתב שלי," היא חייכה בחום, התעודדה, "אבל אני לא יכולה לחכות לראות איך זה, אתה יכול?" רמוס לא הצליח לחשוב איך לענות לה - אבל הוא לא היה חייב. הדלת נפתחה פעם נוספת ו ילד דחף את ראשו פנימה. היה לו שיער שחור ארוך, כמו הילד שרמוס משך אליו פרצופים,
. היה לו אף ארוך ועטה פנים עמוקות.
"הנה את, לילי, חיפשתי אותך." הוא אמר ונתן לרמוס מבט מלוכלך, רמוס מהסוג היה די רגיל.
"סב!" לילי קפצה ממושבה וכרכה את זרועותיה סביב הילד השני, "אני כל כך שמחה לראות אותך!"
הוא טפח על כתפה, בביישנות, לחייו מעט ורודות. "בוא ושב בקרון שלי, יש הרבה מקום."
"אה..." לילי הביטה לאחור, "רמוס יכול לבוא? הוא לבד."
"אני לא בטוח," הילד השני, סוו, הביט ברמוס למעלה ולמטה, לקח אותו חלק אחר חלק. התספורת הבריונית, הג'ינס השרוט, הטי-שירט הבלויה, מזוודת היד השנייה. "אולי אין כל כך הרבה מקום."
רמוס התכופף במושבו, משעין את רגליו על הספסל ממול. "אז תלך לעזאזל. אני לא רוצה ללכת לקרון המטופש שלך."
הוא הסתכל מהחלון, בכוונה.
לילי והילד השני עזבו.
רמוס הניח לרגליו לרדת בחזרה לרצפה. הוא נאנח. זה היה רועש מחוץ לתא הקטן שלו. הוא יכול היה לשמוע צווחות וצחוק וינשופים צועקים וכמה תלמידים צעירים יותר עדיין בוכים. שוב, הוא מצא את עצמו נעול מכולם.
הוא התחיל לתהות אם זה רק מנת חלקו בחיים.
אולי פעם אחת הוא הגיע למקום הזה בהוגוורטס גם הם היו מכריחים אותו לישון בתא לבד.
נשמע ראפ פתאומי ליד הדלת - מנגינה קצרה ועליזה - והוא נפתח שוב.
רמוס התכופף עוד יותר למטה במושבו, כשילד ידידותי פנים עם בלגן של שיער כהה ומשקפיים עגולים גדולים נכנס, מחייך. "היי," הוא הושיט יד לרמוס, "שנה ראשונה? גם אני, אני ג'יימס."
הוא הנהן בראשו בחזרה ילד נמוך שנכנס אחריו. "זה פיטר."
רמוס לחץ את ידו של ג'יימס. זה הרגיש קל ונוח.
בפעם הראשונה, הסליל ההדוק שלו הבטן החלה להירגע. "רמוס." "אנחנו יכולים לשבת כאן? בכל מקום אחר מלא ופיטר חולה רכבת."
"אני לא." פיטר מלמל, התיישב מול רמוס, מביט בו בזהירות. הוא נראה קצת ירוק. הוא חיכך את ידיו זו בזו בחיקו ובהה ברצפה.
"יודע באיזה בית תהיה?" שאל ג'יימס את רמוס ישירות
. רמוס הניד בראשו. הוא לא ידע כלום על בתים. האם שם הם היו ישנים?
"במה ההורים שלך היו?" ג'יימס התעקש
. "הם הלכו להוגוורטס?" רמוס הנהן לאט
"אבא שלי כן. אני לא יודע באיזה בית אבל. אמא שלי לא. היא הייתה מוגלגת".
פיטר הרים את מבטו פתאום, "אתה חצוי דם?" רמוס משך בכתפיו בחוסר אונים.
"סתום את הפה, פטיגרו," הטיח ג'יימס את הילד שלידו, "כאילו זה בכלל משנה."
רמוס בדיוק עמד לשאול מה זה חצי דם, כשהדלת נפתחה שוב.
זה היה הילד שראה אותו בתחנה. הוא הציץ סביבו, בגניבה. "אף אחד מכם לא קשור אליי, נכון?" הוא משך. היה לו אותו מבטא גבוה מהמעמד הגבוה שהיה לפיטר וג'יימס.
רמוס לא אהב את כולם בבת אחת, בידיעה שהם יחשבו שהוא נפוץ - וחצי דם, מה שזה לא יהיה. "לא חושב". ג'יימס ענה, מחייך, "ג'יימס פוטר." הוא הושיט יד שוב.
הילד השני ניער אותו בקלות, "טוב, פוטר. אבא אמר לי לא לדבר איתך." הוא התיישב ליד רמוס, מחייך, "סיריוס בלק״
