זכרי אותי

פרק 17 - נסיכת הנילוס

כיביתי את מסך הטלפון וכך גם את הסיגריה שהייתה בפי. הדלקתי סיגריה נוספת והתיישבתי על המדרגה בכניסה לביתי, מביט אל עבר ביתה של חן.

בימים האחרונים יצא לי לחשוב עליה לא פעם, להיות איתה ולראות אותה כל יום. התחלתי להבין מה פספסתי.

- נקודת המבט של חן -

יצאתי מהמקלחת עם מגבת על ראשי, והתיישבתי על מיטתי. בהיתי במשך מספר דקות שהרגישו כמו שעה בארון, בתהייה מה אוכל ללבוש.

הסתכלתי על צג הנייד שלי, וראיתי שעידו אישר את בקשתי שיסיע אותי יחד איתו לבית הקפה שלנו.

בימים האחרונים עידו המשיך להגיע כל לילה, ישן אצלי ונעלם לפנות בוקר. למדתי להכיר את עידו החדש, ולגלות צדדים חדשים ודברים נוספים עליו שהתווספו בשנתיים האחרונות.

בין הדברים שגיליתי היו שהוא הספיק להוציא רישיון על רכב וגם על אופנוע בקנדה.

הוצאתי חצי מהארון על המיטה במטרה למצוא בגד שאוהב, ולבסוף שלפתי דגמ״ח בצבע חום וחולצת גולף לבנה וארוכה. לקחתי מארון התלייה שלי מעיל טרנץ׳ בצבע בז׳, ונעלתי מגפיים בצבע בז׳ גם הן.

הברשתי את שיערי החלק ושיטחתי את כל השוונצים שבצבצו להם, מרחתי על ריסיי מסקרה וגלוס ורדרד ועדין על שפתיי. ענדתי את עגיליי העגולים והזהובים, והתזתי על עצמי את הבושם האהוב עליי.

קול צפירה נשמע מחוץ לביתי, ויצאתי מחדר המקלחת לבדוק דרך חלוני אם הצפירה הייתה מיועדת אליי.

״נסיכת הנילוס, את מתבקשת לצאת החוצה.״ עידו הצמיד את ידיו קרוב לפיו, וקרא בקול כדי שאוכל לשמוע אותו.
גיחכתי לעצמי בעקבות מעשהו, וחיפשתי את תיק הצד שלי שכלל בתוכו ארנק, תעודת זהות, מפתחות וגז מדמיע, רק למקרה הצורך.

״לא בא איתכם יותר לשום מקום.״ עידו רטן כשפגשנו את כולם בבית הקפה.
״ברוך שובך אחי,״ בן אמר וטפח על זרועו של עידו. ״תצטרך להתרגל לטקס של הבנות לפני כל יציאה.״

״לא לקח לי כל כך הרבה זמן להתארגן,״ גוננתי על עצמי, ״אתה סתם מקטר.״ הוספתי.
״חצי שעה זה לא כל כך הרבה זמן?״ עידו שאל בחזרה, וחיוך קטן ומתגרה עלה על פניו.
״אויש, תשתוק כבר.״ אמרתי והחטפתי לכתפו בקטנה.

״את המנה הרגילה?״ אחת המלצריות החדשות בבית הקפה שאלה, ואני, היילי וספיר הנהנו במרץ.
אנחנו נמצאות בבית הקפה כל כך הרבה, כך שכל המלצרים, מהוותיקים ביותר ועד החדשים ביותר מכירים את המנה הקבועה שלנו - פסטה רוזה עם הרבה פרמז׳ן.

״מה בשבילכם?״ המלצרית הפנתה את שאלתה אל בן ועידו, שנראו אבודים אל מול התפריט המסכן.
״מתי תכניסו לתפריט המבורגר?״ בן שאל בתסכול, כמו בכל פעם שהוא יושב איתנו בבית הקפה.