גבירת המאפיה

פרק 45 ❤︎

נקודת מבט: לילה.

עבר כבר שבוע מאז שמצאתי את התיקייה.

התאבון שלי פחת, מה שהוביל לכך שהתחלתי לאכול פחות מהרגיל.

כבר בקושי יצאתי החוצה אם זה לא היה לקניות של דברים חשובים, לא מצאתי את הצורך והמוטיבציה לצאת.

השיחות היחידות שלי ושל דריו הפכו ל״היי, איך היה?״ בכל יום וזהו.
אני לא מתלוננת. ככל שאנחנו מדברים פחות, ככה אני פחות צריכה לספר לו על מה שראיתי.

על כמה שזה עדיין יושב עליי ומציק לי.
עד כמה החוסר בו מורגש.

הוא עדיין קם ב4 בשבילי. הוא בדרך כלל שואל אם אני בסדר, אני אומרת שכן ואנחנו חוזרים לישון. לא שיחה עמוקה, לא רגשות מעורבים.
כלום.

קמתי בעשר וכשירדתי במדרגות, כריסטאין הכין קפה במטבח.

״היי.״ לחשתי ופיהקתי.

״היי.״ כריסטאין אמר והסתובב לעברי. ״רעבה?״ שאל ונענעתי בראשי.

״את בטוחה?״ הוא שאל שוב.
״כן.״ אמרתי, מעט מעוצבנת וניגשתי אליו.

הוא כבר מזג לי כוס קפה, כנראה שם לב שאני צריכה את זה, ונשען על השיש.

לקחתי את כוס הקפה מידו והוא הביט בי כאילו רצה לשאול שאלה, ונאנחתי.

״תשאל כבר.״ אמרתי בקול רועד והוא לגם מספל הקפה שלו לפניי ששאל,
״את בסדר?״

״כן.״ אמרתי בחוסר סבלנות ולגמתי מכוס הקפה.

הוא לא יכול לדעת. אף אחד לא יכול לדעת עד שאחליט מה לעשות.

עדיין קשה לי להכל את כל מה שקרה. להבין מה אני צריכה לעשות.

בת דודה שלי, איזבל, בטוח הייתה יודעת מה לעשות. היא אמיצה ולא אכפת לה מה חושבים עליה. אם היא הייתה באותה סיטואציה כמוני, היא לא הייתה אבודה כל כך. אני כמעט בטוחה בזה. היא מושלמת.

בזמן שאני אבודה ומבולבלת כל כך. אני בקושי מחזיקה את הראש מעל למים. אני לא יודעת אם אני אחזיק מעמד לאורך זמן, אבל אני גם לא יודעת מה אני אמורה לעשות כדי לשפר את המצב.

אני לא רוצה לדבר עם דריו על זה. אני לא מוכנה לדעת את האמת.

״לילה?״ כריסטאין אמר והוציא אותי ממחשבותיי.
״כ-כן?״ שאלתי וחזרתי להתמקד בו.

״את בטוחה שאת בסדר?״ שאל והטה את ראשו מעט הצידה.

״כן.״ חזרתי על תשובתי והתחמקתי מעיניו.
״בוא נלך לחדר כושר.״ אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש, כדי שלא אצטרך להמשיך את השיחה. כריסטאין רק הנהן ועליתי במדרגות.

ישבתי במכונית של כריסטאין, לאחר שבוע שלא יצאתי מהבית.
גם עכשיו לא כל כך מתחשק לי, אבל אני לא יכולה לחזור בי.

הפעם האחרונה שישבתי פה היה ביום שגיליתי על התמונה. ברודי. דריו.

את בסדר. הכל בסדר. חזרתי על המילים במוחי ולקחתי נשימה עמוקה.

כריסטאין רצה ללכת לחדר כושר שבכירים משתמשים בו, אבל לא הסכמתי. מה הסיכויים שאחד האחים של דריו לא שם? או מסימו?

לא ראיתי אותו אף פעם, אבל אני יודעת שהוא אוכף ומאוד קרוב אליהם.
הוא אפילו גר איתם באותו בניין דירות, שאומר הרבה.

לאחר האימון בחדר כושר הפומבי, שאין לו שום קשר למאפיה, התקלחתי.
שמתי לב שהרזתי מעט, ואני לא יודעת מה אני חושבת על זה.

לא קיצצתי בארוחות בגלל שאני לא אוהבת את הגוף שלי. ממש לא, אני אוהבת את הגוף שלי. פשוט איבדתי את התאבון.

אוכל לא נראה חשוב כל כך כשחושבים על מה שאני מתמודדת איתו.
אבל זה בסדר, זה לא לא בריא.

נאנחתי ושמתי מסקרה לפניי שיצאתי מהשירותים של הנשים, כריסטאין חיכה ליד הדלת בטלפון שלו. הכרחתי אותו לא להתנהג כמו שומר הראש שלי, ושיהיה כמה שיותר טבעי.