גבירת המאפיה

פרק 39 ❤︎

נקודת מבט: לילה.

קמתי כשהרגשתי כף יד גדולה וחמימה על לחיי.

״מממ.״ מלמלתי ופקחתי את עיניי באיטיות, עדיין מעט עייפה.

שעות השינה שלי עלובות ויש לי הרגשה שמוקדם מהרגיל.

״אהובה?״ קול עמוק אמר ומצמצתי פעם אחת, מתרגלת לאור הבוקר שהגיע מהחלון. ״דריו? מה השעה?״ שאלתי ונשענתי אל תוך מגעו.

״6 וחצי. יש לי פגישה חשובה להגיע אליה. אני אנסה לחזור כמה שיותר מוקדם, בסדר? כריסטאין כבר בדרך.״ דריו אמר.

״מה? אבל אתה פצוע!״ אמרתי באי אמון. מה לעזאזל עובר עליו? רק אתמול ירו בו!

״זו הסיבה שאני צריך ללכת. לילה, הם רק מחכים לראות אותי נופל. אני חייב ללכת לשם ולהראות להם שזה שום דבר.״ אמר בטון רציני והוריד את כף ידו מלחי. מיד התגעגעתי לחמימות כף ידו וכיווצתי את גבותיי.

״אבל זה לא כלום.״ לחשתי.

״בכל זאת. אני מבין שאת דואגת, אבל אני חייב ללכת.״ אמר והתיישב.

נשענתי על מרפקיי ונשכתי את שפתי התחתונה.

״תחזור כמה שיותר מהר.״ אמרתי והבעת פניו התרככה כששמע את הדאגה בקולי.

״אחזור כמה שיותר מהר.״ הבטיח ונשק למצחי לפניי שנעמד, מתכווץ מכאב רק פעם אחת בדרכו לחדר האמבטיה.

אני יודעת שהוא לא היה מראה כאב ליד אחרים, וגם אם זה רק הסימן הכי קטן, זה עדיין המון.

נעמדתי ועקבתי אחריו.

״אתה צריך לקחת משכך כאבים!״ אמרתי והצמדתי את אוזני לדלת כדי לשמוע את תגובתו כשהפעיל את זרם המים.

״אני בסדר.״ אמר לי בחזרה. אני בטוחה שהוא סתם מנסה להרגיע אותי, אין מצב שהוא בסדר יום אחרי שירו בו. זה משוגע.

״אתה בטוח?״ שאלתי שוב, בתקווה לתשובה קצת יותר כנה. זה לא שאני חושבת שהוא משקר, זה פשוט לא הגיוני שהוא יהיה בסדר כל כך מהר.

״אהובה, אני בסדר.״ אמר והחלטתי לעזוב את הנושא כרגע, אף אחד לא צריך שיצעקו עליו חמש דקות לאחר שקם.

נקודת מבט: דריו.

הרוסים הופכים לנועזים יותר, וזה ממש לא טוב.

הם היו רבים יותר ממני ומאחיי אתמול. גרמו לנו לפגוש אותם בסמטה ליד המועדון שאנחנו משתמשים בו הכי הרבה בשביל לתקוף.

הם אמרו שזה חשוב, וכמו אידיוט הקשבתי לניקו שרצה ללכת לראות מה רצו.

אני פאקינג ארצח אותו כשארגיש טוב יותר.

כרגע, יש דברים חשובים יותר להתמקד בהם.

להראות למשפחתי שאני חזק מספיק לתפקיד הקאפו.

רובם התנגדו לכך שלקחתי את תפקיד אבי רק בגיל 23.
הם קינאו. רצו ׳לעזור׳ ולשמור לי על התפקיד עד שאהיה מבוגר מספיק.
חשבו שאני אידיוט.

אבל הוכחתי להם אחרת לאורך זמן, אבל זה כנראה לא מספיק להם. כצפוי.
בדרך מסויימת, הם גילו שירו בי ועכשיו הם רוצים להיפגש, לדבר על הדברים.
ויש לי תחושה רעה לגבי זה.

הדודים שלי שבתפקיד האנדרבוסים הם אנשים מהסוג שאתה לא רוצה שידבקו אלייך. אנשים רעים, שרק לוקחים ולוקחים.

נשמע מגוחך שאני אומר את זה, למרות שאני פי אלף גרוע יותר, הא?

כנראה.

״הם כבר בפנים?״ שאלתי את דייגו בכניסה לחדר המדרגות במועדון שמוביל לקומה התחתונה.

״כן.״ אמר והידק את שפתיו לפס צר.

העברתי יד בשערי ולקחתי נשימה עמוקה, מתחרט כשכאב מפצע הירי הציף את עורקיי.

לא הראתי סימנים לכאבי, אני לא יודע מי צופה בי. אני חייב להראות תדמית חזקה.

התחלתי לרדת במדרגות ודייגו סגר את הדלת הכבדה מברזל ונעל אותה לפני שמיהר לעקוב אחריי.