גבירת המאפיה

פרק 11 ❤︎

נקודת מבט: דריו.

דריו בן ה10.
קמתי כשצעקות נשמעו. מה קורה עכשיו? אבא בדרך כלל מבקש ממני להצטרף לעינויים בשביל לחשל אותי. הוא עדיין חושב שאני לא מספיק מחושל למרות כל מה שגרם לי לעבור.
המכות שאני ואחיי נאצלנו לספוג ועדיין, הוא טוען שאנחנו לא מחושלים מספיק. חלשים. זה מה שהוא מספר לנו. לניקו ודייגו עדיין יש תקווה וגם לי. יהיה טוב. הוא אוהב אותנו.. נכון?

עוד צעקה נשמעה וקטעה את חוט המחשבה שלי. אמא?
ירדתי מהמיטה באיטיות והפחד השתלט עליי. נשימתי נעתקה בגרוני כשפתחתי את דלת חדרי והצעקות רק התחזקו. ״שקט!״ קול גברי נהם ולאחר מכן קול סטירה נשמע. מה הוא עושה לאמא? בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מבולבל.
צעדתי בשקט מחוץ לחדרי על המסדרון החשוך וניסיתי להבין מאיפה הרעש בא. עוד צעקה שקטה יותר נשמעה מחדר השינה של אמא ואבא. לא. הוא לא יפגע באמא. פתחתי את הדלת השינה שלהם מעט ועיניי נפערו. אמא הייתה על ארבע ואבא מעליה. ראיתי רק את גביהם. אף פעם לא ראיתי אנשים עושים.. דברים קודם. אמא נראתה כאילו כואב לה. למה כואב לה? אמור לכאוב לה? ״בבקשה, תפסיק. כבר מאתמול כואב לי.״ כבר מאתמול כואב לי.
״תשתקי, אישה! התחתנתי איתך בשביל סקס ויורשים. רחמים הם לא משהו שתקבלי.״ רחמים הם לא משהו שתקבלי. שמעתי את אבא אומר משפט דומה כשעינינו מישהו מהברטווה.

נשמתי בכבדות וניסיתי להבין מה אני רואה. אמא בבירור לא רוצה אבל אבא.. אבא ממשיך. למה הוא ממשיך? בלעתי את רוקי ובדיוק שהתכוונתי ללכת, ידו נסגרה סביב צווארה והיא התחילה להשמיע קולות חנק. ״בבקשה דיי—״ אמא התחננה בצרידות. ״תשתקי, זונה!״ אבא אמר, הרים את ידו האחרת ו—

שמעתי את לילה מתעוררת מסיוט מאחוריי, קוטעת את מחשבותיי. הסתובבתי ממקומי ליד החלון, מביט בה. היא נשמה בכבדות והחזיקה את הסדין באחיזת חנק. פניי מיד התרככו ואפילו לא שמתי לב שהבעתם הייתה קפואה. נקייה מרגש. כמו שאני בפומבי. אבל לא איתה, מסיבה שאני לא מבין.

צפיתי בה כשהיא הסדירה את נשימתה, ידיה עכשיו מחזיקות בראשה. ציפורניה ננעצו בקרקפת שלה והתקרבתי אליה, בזהירות מוריד את ידיה מראשה.
היא הרימה את מבטה אליי ונראתה מבולבלת, כאילו לא שמעה אותי כשניגשתי אליה.
דמעות זהרו בעיניה אבל היא לא בכתה. לא, היא הסיטה את מבטה ומצמצה במהירות. היא אולי חושבת שאני לא שם לב אבל, לעזאזל, היא אף פעם לא בוכה. לא כשסיפרה לי בליל הכלולות שלנו על שומר הראש שלה לשעבר או כשראיתי אותה קמה מסיוט בפעם הראשונה.
מה שהיא לא מבינה, זה שהיא עוצרת את הבכי באופן זמני. ככל שהיא תדחה את זה יותר, ככה הנפילה תכאב יותר.
״אני פאקינג שונאת את זה.״ היא מלמלה לעצמה, כנראה נכנסת שוב למחשובותיה ושוכחת מזה שאני פה.
ירדתי על ברכיי, יושב מולה על הרצפה. ״שונאת מה?״ אמרתי ושלפתי אותה החוצה ממחשבותיה. המחשבות שלנו הן מקום אכזר להיות בו.
״הסיוטים. זה שאני לא מספיק חזקה להתמודד איתם. זה קרה מלפני שנים, דריו. שנים. הייתי אמורה להתגבר על זה, אבל..״
הנחתי את ידי על הלחי שלה וליטפתי באגודלי את שפתה התחתונה.
״שששש. זה בסדר, אהובה.״ אמרתי בקול הכי רגוע שיכלתי לגייס.
הנשימה שלה לא הייתה סדירה ודמעה זלגה מעיניה.
היא הרימה את ידה כדי לנגב את הדמעה אבל עצרתי אותה עם ידי האחרת, מוריד את ידה בחזרה על המיטה באיטיות. ״מה אתה עושה?״ היא לחשה ללא נשימה ועוד דמעה זלגה במורד עיניה. ״אל תעצרי את עצמך.״ אמרתי בנחישות.