התעוררתי, כשראשי מונח על החזה של דריו והוא מלטף את שערי.
״לילה?״ הוא אמר.
״מממ?״ מלמלתי. הוא באמת הולך להעיר אותי? מה השעה בכל מקרה?
״אני צריך ללכת, אהובה. כבר שבע.״ דריו אמר. אני אוהבת את הקול שלו בבוקר. עמוק ומעט צרוד משינה.
״מוקדם מידי.״ אמרתי וטמנתי את פניי בצווארו. יש לו ריח טוב. הוא תמיד מריח טוב כל כך? או שזה בושם? לא, זה הריח שלו.
״אני יודע.״ הוא אמר ונאנח.
״תישאר.״ אמרתי ונישקתי את נקודת הדופק של צווארו.
הוא העביר את ידו בשערי, מגעו קל כנוצה.
״אני לא יכול. אני אפצה אותך בערב, אני מבטיח.״
״כן? ואיך תעשה את זה?״ שאלתי והרחקתי את פניי מצווארו בשביל להביט בפניו היפות.
״את תראי.״ הוא אמר וגיחך כשהרמתי גבה.
״בסדר.״ הסכמתי לבסוף והתרחקתי ממנו.
הוא שלח אליי חיוך כובש וקם מהמיטה.
נקודת מבט: דריו.
הוצאתי את הטלפון מכיס הג׳ינס והתקשרתי לדייגו, שענה בצלצול השלישי.
״למה לעזאזל לקח לך כל כך הרבה זמן לענות?״ נהמתי וסובבתי את הגה המכונית בפניה חדה. אני בדרך למועדון, ניקו ומסימו כלאו רוסי אתמול ולא סיימנו לענות אותו בגלל הסחת דעת קטנה.
הסחת דעת ברונטית עם עיניים חומות.
״לא מצאתי את המכנסיים— כן, תמשיכי בדיוק ככה.״ דייגו אמר ונשמעו כמה רעשיי חניקה ברקע. הטמבל הזה.
״מה אתה עושה, אלוהים. אתה צריך כבר להיות בדרך למועדון, דייגו.״
״תעשה לי טובה ותחכו לי עשר דקות. היא מוצצת כמו שואב אבק, זה פאקינג מדהי— אל תנשכי אותו!״
״דייגו, תזיז את התחת שלך למועדון. עכשיו.״ אמרתי, וטון קולי הבהיר כמה אני רציני.
דייגו שתק למשך כמה שניות לפני שאמר,
״בדרך.״
העברתי את הסכין המעוקלת על החזה של הרוסי הלוך ושוב.
אתמול, ניקו ומסימו הורידו לו את הציפורניים ברגליים, חתכו את האוזן והיד שלו, מה שלכלך את חולצתו של ניקו.
״זה לא חייב להיות בדרך הקשה.״ אמרתי בקול נמוך והמשכתי להזיז את הסכין על גופו. מגע קל כנוצה, אך מאיים.
״אני לא אספר לך כלום!״ הוא אמר במבטא רוסי כבד.
״מה גורם לך לחשוב שיש לך ברירה?״ שאלתי ונעצתי את קצה הסכין במקום שידעתי שהכי יכאיב לו.
הרוסי בלע את רוקו בחוזקה ונענע בראשו.
״שלא תגיד שלא ניסיתי בדרך הקלה.״ אמרתי, לפני שהכנסתי את הסכין לבשרו עד הסוף, ללא אזהרה.
הרוסי גנח בכאב והניף את ראשו לאחור.
״תתחיל לדבר, או שאני אוציא את הסכין. אתה יודע בתוך כמה זמן תהרג בלי חפץ שיחסום את הדימום?״ שאלתי בסרסקטיות. כמובן שהוא יודע.
״אני לא אספר לך דבר.״ אמר וסבלנותי הלכה ואזלה.
בשני צעדים גדולים, נעמדתי מול שולחן כלי העינוי.
״אל תבזבז את זמנך. לא אספר לך מילה.״
כן, אתה כן.
הרמתי גרזן ונעצתי אותה ברגלו.
״כדאי שתתחיל לדבר, כי כמו שאתה רואה, אני לא סבלני כמו אחי.״
שטפתי את ידיי בכיור שמחוץ לחדר העינוי כשדייגו ניגש אליי.
״יש סיבה שקראת לי לפה, באמצע מציצה, רק בשביל לענות אותו לבד?״ אמר ושמעתי טון עצבני בקולו. שיזדיין. אני לא חייב לו הסברים.
״החלטתי לעשות את זה לבד בסוף.״ אמרתי בשטחיות וניגבתי את ידיי במגבת ישנה שמוכתמת מדם.
״צוות הניקיון בדרך?״ דייגו שאל. אני יודע שהוא מרסן את כעסו.
״כן. הם יהיו פה בקרוב.״ אמרתי לו וכשעמדתי לעבור לידו, הוא תפס בזרועי.
משכתי את ידי מאחיזתו והרמתי גבה.
״אני לא הכלב שלך, דריו. אני מכבד אותך בתור אח ובתור הקאפו שלי, אבל אל תגרום לי לבוא לעינוי כדי לשבת ולבהות בתקרה.״
״אני אעשה מה שאני פאקינג רוצה, ורציתי להרוג אותו היום. לא להשאיר אותו בחיים לעוד סיבוב, כהרגלך.״ אמרתי והרגשתי את דמי רותח בעורקיי.
איך הוא יכול להגיד את זה? אני לא רואה אותו בתור הכלב שלי.
הוא אח שלי ואני מכבד אותו יותר משכיבדתי את אנטוניו, החיקוי העלוב לאבא שקיבלנו.
״היית צריך להגיד לי,״ דייגו המשיך להתווכח.
״ולא בגלל שאני הקונסיליירי, בגלל שאני אחיך.״ הוא הוסיף.
הכנסתי נשימה עמוקה לריאותיי והנהנתי בנוקשות.
״הייתי צריך.״ אמרתי. לא הייתי מודה בטעות כמעט עם אף אחד, אבל מכיוון שדייגו אח שלי והוא צודק, אני אתן לו את הניצחון הזה.
דייגו נראה מרוצה מעצמו, הבן זונה, והלך במורד המסדרון.
גיכחתי והתחלתי ללכת אחריו.
״לא תחכה לי? באמת?״ שאלתי.
״כאילו שאתה חיכית לי.״ הוא עקץ בחזרה.
דייגו וניקו הם אנשי הסוד שלי. אני סומך עליהם יותר מכל אדם בעולם.
מסימו וכריסטאין גם מאוד קרובים אלינו, אבל אני לא חושב שאני אצליח לסמוך עליהם כמו שאני סומך על אחיי.
YOU ARE READING
גבירת המאפיה
Romanceלילה אבאדו. בחורה בת 19 שממש לא מוכנה לנישואים. מאז שהוריה סיפרו לה שהם התחילו לחפש לה ארוס אפשרי העולם שלה התמוטט, והמרדנות לא איחרה להגיע. היא חגגה כל לילה אבל אף פעם לא הצליחה באמת להתקרב לאף אחד, בגלל טראומות העבר. כשהתבשר לה, שהחתן נמצא, הסיפו...
