פרק 29 ❤︎

5.6K 217 20
                                    

נקודת מבט: לילה.

״אדריאנה, את בטוחה—״ התחלתי לשאול את אחותי שכרגע גררה אותי ואת כריסטיאן אחריה אל הלונה פארק.

״כן. דיי להיות פחדנית, לילה. זה לא מתאים לך.״ היא אמרה וחייכה את החיוך הפומבי שלה כשהגענו לכניסה.

״היי, במה אני יכולה לעזור לכן?״ פקידת הקבלה שאלה וחייכה אל אדריאנה בחזרה.

״היי, יש לנו שלושה כרטיסים—״ היא החלה להגיד וחיטטה בתיק שלה.
מבט נלחץ הופיע על פניה כשהיא הסתובבה אליי.

״לילה. איפה הכרטיסים.״ היא שאלה צעקה.

״לא יודעת, לא אצלי?״ אמרתי וקימטתי את גבותיי.

״אבל— בבוקר— זה היה על השולחן שלך— אני, זה חייב להיות פה—״ היא אמרה ונשמה בכבדות.

״הכול בסדר, אדריאנה, אני בטוחה שהם פה.״ הסתובבתי אל עבר כריסטיאן.

״זה אצלך?״ שאלתי והוא נענע בראשו.

״תני לי לבדוק אם צילמתי אותם.״ אמרתי לאדריאנה וחייכתי בהתנצלות אל פקידת הקבלה, שחייכה בחמימות אליי.

אדריאנה נראתה שקועה במחשבותיה בזמן שנתתי לפקידת קבלה לסרוק את הכרטיסים, שהיו מצולמים בטלפון שלי.

כשנכנסו, פניה של אדריאנה נדלקו שוב.
היא לא נראתה מאושרת כמו בתחילת היום, אבל אפשר לתקן את זה.

״אדרי.״ קראתי לה והיא לא הגיבה.

״אדריאנה.״ אמרתי בקול רם וזכיתי לכמה מבטים מבולבלים, כולל מבטה של אחותי.

״הכול בסדר, אנחנו פה.״

״אבל הייתי אמורה להיות אחראית יותר. עכשיו הפקידת קבלה ראתה שאני לא אחראית. וגם את. את לא תסמכי עליי בחיים יותר ו—״
קטעתי את דבריה בחיבוק.

״אני כן סומכת עלייך. זו רק פשלה קטנה. אל תחשבי על זה יותר מידי, טוב?״

״טוב.״ היא אמרה וחייכתי אליה בחמימות.

״פאק, פאק, פאק. אני הולכת להקיא!״ צעקתי כשהרכבת הרים הגיעה לגובה מטורף. אם אני אמות היום, כדי מאוד שתהיה לי הלוויה שווה.

״את לא תמותי.״ אדריאנה שמה את ידה מעל לידי שנחה בחיקי.
היא כבר חזרה למידת ההתלהבות שהייתה לה מתחילת הבוקר, ואני מאושרת לראות אותה כל כך שמחה.

״נכון, את לא תמותי.״ כריסטאין הסכים איתה מאחורינו.
הוא יושב לבד בקרון בגלל שתי סיבות.
אחת, הוא גבוה ורחב ודורש הרבה מקום.
שתיים, הקרונים הם לשני אנשים ואנחנו שלושה.

״כן, אני כן. כולנו. אלוהים, למה זה כל כך גבוה? אני בחיים לא עולה על הדברים האלה שוב.״ אמרתי והסתכלתי מטה, מיד מסיטה את מבטי ועוצמת את עיניי.

אדריאנה צחקקה לידי וכשרכבת ההרים ירדה במהירות, צרחתי כל כך חזק שאני חושבת שאיבדתי את הקול לחמש שנים.

״את חייבת לי צ׳יפס על זה.״ אמרתי לאדריאנה כשישבתי על ספסל וניסיתי להסדיר את קצב פעימות ליבי.

״כן, בטח.״ היא אמרה וצחקה בין המילים.

״אדריאנה.״ אמרתי בזעם.

״וואי, סליחה, זה פשוט קורע איך שצעקת. אני חושבת שהחרשתי באוזן הימנית שלי.״

״זה לא מצחיק, אדריאנה. אני חושבת שאני גוססת. אני אוהבת אותך. כריסטאין, אתה שומר ראש מדהים. תמסרו לדריו שהוא ממש סקסי. רומן בן זונה שהחליף אותי באנזו. איך אני מתה לפני רומן? אנזו צריך לדפוק את הראש בקיר. איזבל צריכה להפסיק לעשות לי ספויילרים לסדרות—״

״לילה. את לא גוססת.״ אדריאנה אמרה בחצי צעקה וקטעה את הנאום המאוד מרגש שלי.

״כן, אני כן.״ התווכחתי.
״רק בריאות.״ היא אמרה ונעמדה ממקומה לידי על הספסל.

״בואו נלך לקנות את הצ׳יפס שלך.״

גבירת המאפיהWhere stories live. Discover now