גבירת המאפיה

פרק 3 ❤︎

כשישבנו בשולחן האוכל שמתי לב שניקו ממשיך להגניב מבטים לאחותי. הם נפגשנו בעבר ואפילו רקדו פעם אחת אבל לא חשבתי שהיה לזה משמעות. שמתי לב כמה פעמים שהיא חומקת ממבטו. אצטרך לשאול אותה על זה. ״אז!״ אמא כחכחה בגרונה. ״דריו, כמה ילדים אתה רוצה?״
מצמצתי. מה. לעזאזל. זו אמורה להיות ההחלטה שלי, לא? כאילו, הוואגינה שלי היא זו שיתפרו.
דריו פתח את פיו כדי לענות אבל הקדמתי אותו.
״זו לא החלטתו, אותי הולכים לתפור.״
בשנייה כל שמונה זוגות העיניים עברו עליי. הלסת של אמא נשמטה.
״בהחלט.״ דריו הפתיע אותי והסכים איתי.
״כל עוד יהיה לי יורש, את יכולה להחליט.״ הוא הוסיף.
הנהנתי. אני לא יודעת מה להגיד כי לעזאזל— מה אפשר להגיד?
המשך הארוחה עבר בשקט ובמבטים רצחניים מצידי אמא.
כשכולנו קמנו ממקומנו כדי ללוות אותם על הדלת, חיכיתי שמשפחתי תסיים כדי להחליף עם דריו מילה לבד.
אבא בדיוק גמר לדבר עם דריו.
״לילה, יקירה, בואי.״ הוא אמר ואזהרה בערה בעיניו.
״שניה, אני רוצה להחליף איתו מילה לבד.״ עניתי בקול יציב ומלא ביטחון.
אבא הנהן בקצרה והיה ברור מאוד שהרעיון לא מוצא חן בעיניו.
דריו וניקו החליפו מבט שלא הצלחתי להבין.
״אני אביא את האוטו.״ ניקו אמר ויצא החוצה.
בלעתי את רוקי. להיות איתו לבד זה כנראה לא רעיון טוב.
״מה יש, אהובה?״ דריו אמר בקולו הנעים כל כך, נשען על הדלת ושילב את ידיו על חזהו הרחב.
״אני.. רציתי להגיד תודה.״ אמרתי והסתכלתי על רגליי. דריו היה.. מפחיד. מבטו עליי גרם לי לרצות לרוץ, לברוח ולנעול את עצמי בחדרי.
״על מה?״ דריו אמר לאחר רגע.
הרמתי את מבטי אליו.
״אתה יודע, שהסכמת איתי.״
״את לא צריכה להודות לי על זה.״
משכתי בכתפיי.
״את לא.״ הוא אמר שוב.
״אוקיי.״ הסכמתי כי לא ידעתי מה להגיד.
״נתראה עוד חודשיים, אני מניחה.״ אמרתי וצחקתי צחוק מוזר, צחוק שלא נשמע כאילו יצא מפי.
הוא הנהן והסתכל על מאחוריי כתפו, על האוטו ואחיו.
משום מה לא ידעתי מה להגיד. אני תמיד יותר מה להגיד. אני תמיד יודעת מה לעשות, אני חייבת לדעת.
״אז.. ביי.״ אמרתי בשקט.
״אין נשיקת לילה טוב?״ הוא שאל וגיחך.
גלגלתי את עייני וסגרתי את הדלת.
עליתי לחדרי ורק לאחר שסגרתי את הדלת הצלחתי לנשום.
נשענתי על הדלת והתיישבתי באיטיות על הרצפה.
עצמתי את עייני. לעזאזל, דריו הולך להיות הפאקינג מוות שלי. השיער השחור המושלם הזה, העיינים שמספרות כל כך הרבה סיפורים שמילים לעולם לא יוכלו לספר טוב יותר. אימי תמיד אמרה לי שיש לי דחף לתקן דברים שבורים. מבובות ישנות לספרים קרועים ולעזאזל, רציתי לתקן את דריו. רציתי לתקן אותו כל כך. לקבל הצצה מתחת למסכה שלו אבל לעזאזל, אני לא יודעת אם הוא יאפשר לי. אני לא יודעת אם אאפשר לעצמי.
אלו נישואי נוחות, הזכרתי לעצמי. יש לי נטייה מטומטמת להפוך אנשים למושלמים בראש שלי למרות שזה לא נכון. הלוואי שכולם היו כמו שאני מדמיינת אותם. העולם שלנו אכזר כל כך. אני אמורה לדעת את זה הכי טוב. קול בראשי לחש. כל פעם שאני חושבת שאני שוכחת ממנו, עוד זיכרון בא. לעיתים יותר גרוע מהאחר. קמתי ונענתי בראשי. לא אתן לעבר לשלוט בי. החלפתי לפיג׳מה ונכנסתי למיטתי על מתחת לשמיכות ונתתי לחשכה לקחת אותי.