פרק 42 ❤︎

4.6K 214 16
                                    

נקודת מבט: לילה.

אם הייתם אומרים לי שהיום היה יכול להדרדר יותר, הייתי צוחקת לכם בפנים.

אבל זה מה שקרה.

מסתבר שהקדימו לאדריאנה את הטיסה, כך שלא יכולתי אפילו לספר לה מה קרה, גם אם רציתי.

ואני לא רוצה.

אני לא מוכנה לספר את זה לאף אחד. לא עכשיו בכל מקרה.

מוקדם יותר, לאחר שקמתי מרצפת המשרד של דריו, המשכתי כאילו לא קרה שום דבר. כאילו רוח השתלטה עליי. העברתי מגב במשרד, ויצאתי משם ללא מבט נוסף בתיקייה.

לא שאני אמורה להסתכל בה שוב בשביל לדעת שהתמונה תרדוף אותי.

עכשיו, אני עומדת מול אדריאנה בשדה תעופה. יש תיק על גבה והיא מחזיקה מזוודה.

ניקו גם היה פה. הוא סיים לעבוד הרבה יותר מוקדם מדריו.

למזלי. אני לא מוכנה לראות אותו עכשיו. אני לא מוכנה לשום דבר.

אדריאנה הביטה בו כאילו היו כל כך הרבה דברים שרצתה להגיד, אבל חיבקה אותו במקום זאת. האוויר היה מלא במילים שלא אמרו.

לאחר שאמרה ביי לכריסטאין, היא הביטה בי ולראשונה מאז הביקור שלה פה פרצה בבכי.

״אדרי..״ לחשתי ועטפתי אותה בחיבוק, דמעות מציפות את עיניי גם. דמעות שלא נתתי להן לזלוג. אם אבכה, היא תדע שזה לא רק בגלל שהיא עוזבת.
היא תדע שיש עוד סיבה. כי היא מכירה אותי. יותר מידי טוב.

״אני אתגעגע אלייך.״ אמרתי והיא הנהנה כנגד כתפי.
״תשמרי על עצמך. ותשארי שמחה.״ היא אמרה ונתנה לי מחיצה אחרונה לפני שלקחה צעד אחורנית בשביל לנגב את דמעותיה.

״אוקיי.״ לחשתי.

אני אנסה, אדריאנה.

בחיוך אחרון, היא הסתובבה והלכה, וגם אני עשיתי זאת.

חששתי שאם לא אעשה זאת, אני עלולה לרדוף אחריה ולספר לה את כל מה שקרה. והדבר האחרון שאני רוצה זה שהיא תדאג.

כי היא לא יכולה להשאר פה לעוד זמן. אבא לא יאפשר זאת.

בדרך למכונית, ניקו תפס את מרפקי, גורם לי לעצור ולהביט בו.
״אולי אדריאנה לא שמה לב להתנהגות המוזרה שלך בגלל שהיא במצב רגיש, אבל אני כן. מה לעזאזל עובר עלייך?״

קפאתי בקומי מיד. אני מרגישה כאילו אני לא יכולה להוציא מילה מפי.
כאילו הדביקו את שתי שפתיי ביחד.

״מה קורה?״ לחש וקירב את פניו מעט אל פניי.
אני לא יודעת אם הוא מנסה להיות מאיים, או שבאמת אכפת לו.

״כלום. אני סתם לא מרגישה טוב.״ אמרתי בקול חנוק והסתובבתי.

״לילה, מה שזה לא יהיה, תספרי לדריו.״ אמר, מה שגרם לי ללכת מהר יותר.

הדבר האחרון שאני אעשה זה לספר לדריו. או לניקו.

אז מה כן תעשי? קול לחש בראשי.

לקחתי נשימה עמוקה, פתחתי את דלת המכונית ונכנסתי למושב האחורי.

לקחתי נשימה עמוקה בשביל להרגיע את קצב ליבי לפני שחגרתי את חגורת הבטיחות והשענתי את ראשי על החלון.

ניקו נכנס לאחר רגע למושב הנוסע, ליד כריסטאין שישב במושב הנהג, ומבטו היה נקי מרגשות.

גבירת המאפיהWhere stories live. Discover now