גבירת המאפיה

פרק 41 ❤︎

נקודת מבט: לילה.

קמתי בשמונה, שעה וחצי לאחר שדריו עזב.

אני דואגת לו. איך יכול להיות שיום לאחר שיורים בו הוא כשיר לצאת לעבודה? הוא לא.

אני מקווה שהוא בסדר.

קמתי מהמיטה וירדתי במדרגות. 

כשנכנסתי לסלון, ראיתי את כריסטאין על הספה, בטלפון שלו.
״איפה אדריאנה?״ שאלתי וניגשתי אל המטבח, לוקחת כוס פלסטיק ומוציאה קנקן מיץ תפוזים מהמקרר, מוזגת לי ולכריסטאין כוס.

״עוד לא התעוררה.״ אמר בפשטות.

הסלון היה מבולגן ודרש ספונג׳ה, והיו כלים בכיור.

עובדת הבית לא הגיעה כבר שבוע בגלל שבנה שבר את הרגל והיא בחרה להשאר בבית ולטפל בו, כמובן. ודריו עדיין לא חיפש תחלופה.

רעיון עלה במוחי.

הושטתי לכריסטאין את כוס המיץ שמילאתי לו ולגמתי משלי.
״תצא למרפסת, אני רוצה לנקות.״ אמרתי.

״את בטוחה? את לא צריכה לנקות. דריו יכול להביא מישהו לעשות את זה—״

״כן, אני בטוחה. אני אנרגטית ואני חייבת לפרוק אנרגיות.״ אמרתי והוא רק משך בכתפיו וקם ממקומו, יוצא אל המרפסת עם כוס המיץ והטלפון שלו.

לאחר שהבאתי רמקול מהחדר שלי ושל דריו, שמתי את השיר ״lost on you", מילאתי דלי במים, הוספתי לו תרכיז ניקיון ולקחתי מגב וסמרטוט.

שפכתי מעט מים על הרצפה והתחלתי לנגב, שרה את מילות השיר בעודי זזה כאילו אני חיה לבד בעולם הזה.

שפכתי עוד מעט מדלי המים והתרכיז בכניסה למסדרון והתחלתי לנקות את הרצפה.

עצרתי מול משרדו של דריו, כשהדלת הייתה פתוחה מעט.
החדר היה בגודל בינוני. הוא לא היה קטן ולא גדול.
הקיר היה שחור וגם השולחן היה בגוון דומה, מעט בהיר יותר.

הוא חייב לעבוד על עדפות הצבעים שלו.

בלי לחשוב נכנסתי עם המגב וניגשתי להביא את דלי המים אל החדר.
בדיוק כשהתכוונתי להתחיל ולשטוף את החדר, ראיתי שהשולחן שלו מבולגן בזווית העין.

החלטתי שאני אסדר לו את השולחן, כדי להקל עליו.

ניגשתי אל שולחנו וסידרתי את כל ערימות הדפים והתיקיות בערימות, מפנה את השולחן שיראה נקי יותר. לאחר מכן הרמתי תיקייה רנדומלית, מתכוונת לשים אותה במקומה. פתחתי את התיקייה כדי לבדוק איפה להניח אותה במקומה ועיניי נפערו.

לא.

אין מצב.

שמטתי את התיקייה אל הרצפה והבטתי בתמונה שבעמוד הראשון.

המוזיקה מהרמקול הפכה לשקטה, או שלא הצלחתי לשמוע אותה, ובהיתי באימה בתמונה.

מה קורה כאן?
הוא לא היה עושה לי את זה בחיים. הוא לא היה משמיט מידע כזה חשוב.

נכון?

דריו הכיר את ברודי. יותר מרק את שמו. הוא הכיר אותו.

הרגשתי גוש בגרוני ונשימותיי לא היו יציבות.
למה יש לדריו תמונה עם ברודי?
ולמה לא ידעתי על זה עד עכשיו?

הרגשתי בחילה ככל שהמשכתי להביט בתמונה.

בתמונה היה אפשר לראות את ברודי בן ה25, כמה בכירים ולידם דריו שהיה אז בן 17.

את זה הסקתי מהתאריך שהוצג מתחת לתמונה. התמונה צולמה כמה חודשים לפני שברודי מת.

פתאום, עייפות נפלה עליי, וישר רציתי לחזור לישון. לא מסוג העייפות הנעימה- אלא מהמייאשת. זאת שאתה מרגיש כאילו היא גוזלת ממך משהו.

ליבי פעם בחוזקה כנגד כלוב צלעותיי.

נותרתי קפואה במקומי, התיקייה עדיין על הרצפה, מביטה בדמותו של ברודי. הוא לא חייך.

מבטו היה רציני.

הבטתי בדמותו של דריו בתמונה, וניסיתי להתעלם מתחושת הבגידה החזקה שהרגשתי.

פרצופו היה גם רציני, כמו של ברודי וכל שאר הבכירים, והוא נראה מעט מעוצבן.

נשכתי את שפתי התחתונה ועיניי צרבו מדמעות שלא זלגו.
לא ידעתי שהם הכירו אחד את השני.
לא ידעתי שדריו, הכיר את הגהנום שלי.

גופי רעד וחששתי שאני הולכת ליפול בכל רגע.

וחששותיי התגשמו.

רגליי קרסו תחתיי והדמעות זלגו במהירות במורד פניי.
כיסיתי את פניי בכפות וידיי וניסיתי להחניק את יבבותיי.

ופשוט ישבתי על הרצפה במשך עשר דקות, ובכיתי.
איך הוא יכול להסתיר את זה ממני? הוא אפילו לא חשב לספר לי את זה כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו? או בכל שאר הפעמים, כשקמתי חנוקה מסיוטים? הוא לא פספס כמה פרטים חשובים?

תחושת הבגידה כל כך חזקה שגל הדמעות התחדש.
כל הרגעים שלנו ביחד.
כל הלילות שבהם הוא קם, רק בשבילי.

היו כלום.

כי הוא הכיר אותו. הוא הצטלם איתו. הוא עבד איתו. הם היו שותפים לעסקים. הוא, וכל מה שהקריס את עולמי. והוא לא סיפר לי.

כי לא באמת היה אכפת לו.

אם היה אכפת לו, הוא היה מספר שהכיר אותו, מודה שהוא שמע עליו, יותר מרק על השם.

הכרחתי את עצמי לקחת נשימות עמוקות ולהרגע.

קמתי על רגליים רועדות מהרצפה והרמתי את התיקייה. בלי להעיף בתמונה מבט נוסף סגרתי אותה במהירות והנחתי אותה באותו המקום שבה הייתה.

עמדתי במקומי, וחשבתי רק על דבר אחד.

מה עכשיו?

מה בן אדם אמור לעשות במצב כזה?

אני לא רוצה לספר לו שאני יודעת. אני לא מוכנה לספר לו, או בכלל להסתכל עליו. זה הכל חדש מידי בשביל להתמודד עם זה. אני לא יכולה להתמודד עם זה.