גבירת המאפיה

פרק 16 ❤︎

התעוררתי כשהדלת נפתחה בשקט, אבל הצלחתי לשמוע אותה.
למדתי להקשיב לסביבתי טוב, לדעת מתי הוא בא. בדקתי מה השעה בשעון שליד מיטתי ורעד עבר בגופי. 4 וחמש דקות. זה הוא.
״לילה.״ שמעתי את הקול ששנאתי כל כך, אומר את שמי בלחישה. היה אפשר לחשוב שהוא מחפש את המאהבת שלו מהאופן שבו אומר את שמי.
עצמתי את עיניי בחוזקה והכנסתי את הראש מתחת לשמיכה. תנשמי, לילה. זה לא התקף לב. תנשמי. המשכתי להגיד שוב ושוב בראשי בזמן שהסדרתי את פעימות ליבי. תנשמי, לילה. זה לא התקף לב. תנשמי. הרגשתי את השמיכה זזה מעליי וידעתי מה עומד לבוא. תנשמי, לילה. זה לא התקף לב. תנשמי. ברודי משך את השמיכה כך שנותרתי בפיג׳מה, חשופה מולו. המשכתי לעצום את עיניי, מעמידה פנים שאין לי מושג מה קורה. הלוואי שלא ידעתי. ״לילה, תתעוררי.״ שמעתי אותו אומר וידעתי שאם לא אפקח את עייני, זה יהיה גרוע יותר. ״המממ?״

״את כל כך יפה ככה, אין לך מושג.״ ברודי אמר והחזיק בכתפיי בחוזקה,
מכריח אותי להשאר על ברכיי. אני כל כך עייפה. אחרי שהוא יגמור, אני אצטרך למצוא דרך לחסות את כל הפצעים והסימנים שהשאיר, למרות שזה קיץ. נמאס לי לשקר להורים שלי, כל כך נמאס לי.

עברו כבר שבעה חודשים מאז שהוא התחיל ל״התעסק״ איתי ואני לא יודעת מה לעשות. הוא אמר שאם אספר להוריי הוא יהרוג אותי. הוא אמר שאם אגיד מילה על כך הוא ידאג שחיי יהרסו, וכולם ידעו שאני מקוללת. שבורה.

דמעה זלגה במורד לחיי ובורדי מיהר לנגב אותה עם אגודלו. ״תפסיקי פאקינג לבכות, ילדה. את יודעת שאני לא אוהב שאת בוכה בזמן שאנחנו ככה.״ הוא נהם בשקט. הוא לא אוהב שאני בוכה כשהוא עושה לי דברים, הוא לא אוהב לחשוב על המעשים שלו.
הוא לא רוצה להרגיש אשם. אבל שנינו יודעים שהוא אשם, שהוא הרס את חיי. בפעם הראשונה שבכיתי, חשבתי שזה יספק אותו. חשבתי שהוא אוהב לראות אותי נשברת. אבל לא. הוא לא אוהב את זה, הוא רוצה לחשוב שמה שהוא עושה בסדר.
״תנסי לבלוע הכול הפעם.״ הוא אמר, וזו הייתה האזהרה הראשונה והאחרונה שקיבלתי לפני שהוא—

קמתי חסרת אוויר, ידיי לופתות את המצעים באחיזת חנק.
תנועה ממול גרמה לי להרים את מבטי, ראשו של דריו קפץ ממקומו על משענת הכורסה שממול המיטה, כנראה נרדם בזמן שחיכה לי. הוא התעורר בשבילי, שוב. גם אחרי שרבנו.
מוקדם יותר כשהלכנו לישון, לא אמרנו כלום אחת לשנייה. זה היה קשה, כמובן. להעמיד פנים שהוא לא שם. הנוכחות שלו הייתה בכל מקום, הריח שלו, האנרגיה החזקה ופשוט הוא. כשדריו בחדר, אני מרגישה בטוחה. ולא הרגשתי ככה הרבה זמן, גם אחרי שהוא מת.
דריו העביר יד בשיערו ועיניו סרקו את גופי. שחררתי לאט מהמצעים ולקחתי נשימה עמוקה. מחיתי את הזיעה ממצחי בעזרת שרוול חולצתי וניסיתי כמה שיותר לא להביט בדריו. אני לא רוצה לראות את הרחמים על פניו.