***נקודת המבט של אריאל***
קמתי מהאור שנכנס דרך החלון, הראש שלי כאב והעיניים שלי הרגישו כאילו סחבתי עליהן עוד זוג עיניים. לא יודעת מתי נרדמתי אתמול, אבל זה בטוח היה בבכי. שנאתי לקום, זה הזכיר לי שהכל באמת קרה, ושאני צריכה לקבל החלטה.
כבר קיבלתי, בלילה... אני אתחתן. אם זה מה שהמועצה מצפה ממני... אם זה מה שהם חושבים שישנה אותי או שיחזיק אותי בדרך הישרה אז הם כנראה צודקים. אני לא חושבת שזה נכון לי, אבל אני כן חושבת שזה מה שיגרום לי להיות... נסיכה משעממת ושותקת. שלא אומרת כלום, רק מגיעה לאירועים וצריכה לחיות תחת חיי נישואים מוכרחים ועצובים. אני לא יודעת לחשוב עכשיו מה יהיה בעתיד... אולי תהיה אופציה לסיים את זה כשהמועצה תראה שאני בסדר, והפסקתי לעשות שטויות, והם יסמכו עלי ואוכל לשים לזה סוף.
אולי גם לא... אני לא יודעת. אני מפחדת.. אני מפחדת לאבד את אבא שלי, המשפחה היחידה שלי, לקח לי כל כך הרבה זמן למצוא אותו ואני מפחדת לאבד אותו... אבל כריס? מה אני אגיד לכריס? הוא באמת יהיה מוכן לחכות לי לאיזו תוכנית טיפשית שיש לי לסיים את זה עוד כמה זמן שהיא בכלל לא ודאית שתעבוד?
קמתי מהמיטה, הראש שלי דפק חזק. לבכות כל הלילה זה נורא. הלכתי לחדר האמבטיה שלי ונכנסתי להתקלח, מקלחת חמה וטובה שתשטוף ממני את כל הרגשות המגעילים שהיו בתוכי. כשיצאתי מהמקלחת התנגבתי לאט, צחצחתי שיניים וסירקתי את השיער. שמתי מכנסי צמר פרוותיות וליפפתי סביב הגופייה שלי חלוק תואם וירדתי למטה, ממש לא היה לי כוחות להתלבש בבגדי יום יום. אפילו לא פרקתי את המזוודה, לא עשיתי כלום אתמול. פשוט בכיתי, בבגדים מהטיסה, וככה נרדמתי.
עשיתי את הדרך החוצה לחצר האחורית והנרי ישב מול הבריכה עם דוריאן ואריה הקטנה לאכול ארוחת בוקר.
הוא מיד הבחין בי והוציא חיוך קל. ״בוקר טוב, רוצה לאכול?״ הוא שאל ונאנחתי אבל התיישבתי על ידם בכל זאת. הסתכלתי על דוריאן הרבה. זה מה שהיא רוצה להיות? אישה ששותקת ולבושה במותגים? זה החיים שהיא בחרה לעצמה כשהחליטה להתחתן עם הנרי... ואני תוהה אם היא מתחרטת על זה היום, או אם יש להם חיים טובים. אחרי הכל אני לא זוכרת מתי ראיתי אותם בחופשה ביחד. הם לא עושים כלום. פשוט הפנים של צרפת. אני מוצאת את זה נוראי.
הנרי אמר לשף שלו להכין לי כמה פנקייקים אבל כשהם הגיעו לשולחן כל מה שעשיתי היה לשחק איתם במזלג.
״ Pourquoi as-tu l'air triste?״
למה את נראית עצובה?
אריה שאלה כשמשכה לי בחלוק.
ניסיתי לחייך אליה מעט,
״ Je ne suis pas triste, je suis un peu fatigué״
אני לא עצובה, אני קצת עייפה
אמרתי לה מאלצת חיוך לפני שהנרי אמר לה ללכת לפנות את הצלחת ולשטוף ידיים. היא לא יודעת לדבר בעוד שפה חוץ מצרפתית, ואני מצליחה לתקשר איתה קצת... עם מה שהצלחתי ללמוד.
״אז חשבת על אתמול?״ הנרי שאל אותי והסתכלתי למטה על הצלחת שלי. ״כן... אני אעשה את זה״ אמרתי בשקט. ״חשבתי שאת אוהבת את פאביו, שתהיי שמחה. כשהמועצה הציעה את הרעיון לא ידעתי את מה שקרה בינכם. חשבתי שכך או כך אתם תהיו ביחד בסוף... וזה הרגיע אותם״ הוא סיפר אבל למען האמת לא היה לי כל כך אכפת. אני עושה את המעשה הנכון, נכון? הוא אבא שלי הוא המשפחה היחידה שלי. אני לא רוצה לאבד אותם...
״כן.. כנראה״ אמרתי והמשכתי להתעסק בפנקייקים. ״אריאל. אני אוהב אותך מאוד... אבל אלה החיים פה. אני יודע שזה קשה בהתחלה כי באת מבחוץ, אבל אני מבטיח שאת תתרגלי״ הוא אמר נותן לי חיבוק ונשיקה על הראש כשהוא ודורין קמו משם.
***********
ישבתי על הספסל בפארק הגדול בביאריץ. קבעתי פה עם כריס, והלב שלי על מאתיים. לא יודעת איך אני אספר לו את זה. נעמדתי, לא יכולתי עם הלחץ הזה. לא הצלחתי אפילו לשבת כמו שצריך. נשענתי על פנס הרחוב והסתכלתי על תמונה שלי ושל כריס בפלאפון וזה גרם לי לחייך מעט. אנחנו נעבור את זה, אנחנו תמיד עוברים את זה. היה חשוך, וכל מה שראיתי סביבי היה שביל ודשא. שני שומרים חיכו בקצה השני ותצפתו עלי. החתונה הזאת הייתה רק שינוי אחד מאיך שהחיים שלי עומדים להשתנות מעכשיו. זה אומר שאני לא יכולה לבחור יותר ללבוש מה שבא לי או לאן ללכת, ויהיו סביבי שומרים בכל פעם שאצא מהבית. ניסיתי לעכל את זה אבל פשוט לא יכולתי.
הלב שלי קפץ מעט כשמישהו תפס את הפנים שלי בשני הידיים והכניס אותי לנשיקה עד שהבנתי שזה היה כריס, ומיד עצרתי אותו בעדינות, לא מצליחה אפילו להסתכל עליו. ״מה קרה?״ הוא שאל ומיד הבחין בשומרים שעומדים בקצה. ״זה מה שאבא שלך החליט לעשות?״ הוא שאל חצי מחוייך אבל לא יכולתי לחייך. ״גם..״ אמרתי בשקט. ראיתי איך הוא רכן כדי לנשק אותי שוב אבל עצרתי אותו, ״כרי—״
״אריאל אני מבין שיש לך משהו רע לספר לי, אז בבקשה.. תני לי לנשק אותך לפני״ הוא אמר והלב שלי כאב. הוא רכן שוב לנשק אותי והלב שלי כמעט התפוצץ. השפתיים שלו היו כל כך נעימות, לא רציתי שהנשיקה תיגמר, ולא חשבתי שהוא באמת מבין מה אני הולכת לספר לו. ״מצטער שלא נשארתי אתמול לתמוך בך... זה היה לי קשה גם״ ידעתי שהוא דיבר על התמונות, ובעוד כמה דקות הוא יתחנן שזאת תהיה הבעיה שלנו. ״כריס—״
״לא אני מבין... היו לך תקופות קשות ואני יודע את זה הכי טוב. אני לא כועס, אני שמח שאני כאן בשבילך—״
״חכה זה לא-״
״אני לא צריך שנדבר על זה! אני באמת מב-״
״כריס אני מתחתנת!״ פשוט אמרתי את זה. זהו. אמרתי את זה. הייתה שתיקה כל כך כואבת, הרגשתי שאוזניים שלי מדממות מרוב השקט. זה הרגיש נצח, כאילו הוא לא אמר כלום נצח. ״תגיד משהו״ אמרתי, לא יודעת מה לעשות עכשיו. הוא היה המום מבולבל והסתכל עלי במבט שלראשונה, לא הצלחתי לקרוא. ״את מתחתנת?״ הוא היה סופר מבולבל, ויכולתי להבין למה. נאנחתי והסתכלתי למטה. ״אחרי שהלכת הנרי סיפר לי שהמועצה החליטה שאם לא אתחתן עם מישהו כמוני אני לא אוכל להיות חלק מהמשפחה״ אמרתי ודמעות קלות לא איחרו להגיע, הקול שלי היה כבד ולא האמנתי שאני מנהלת את השיחה הזאת בכלל. ״והסכמת?״ הוא שאל וכבר הבנתי שהוא מתחיל להיות כועס ולא ציפיתי אחרת.
״מה עוד יכולתי לעשות?״ שאלתי מתוסכלת. ״להגיד לא״ הוא אמר וראיתי כמה רותח הוא היה, ״כריס אתה לא תבין, הוא המשפחה היחידה שנשארה לי״
״אני המשפחה שלך!״ הוא צעק מצביע על עצמו גורם לדמעות שלי להגיע אפילו יותר מהר, ממש רעדתי. סיטואציה שבחיים לא דמיינתי לעצמי. ״למה את לא בוחרת בי??״ הוא שאל ושמעתי כמה הוא פגוע, ״מה זה אומר עלינו? אסור לי לראות אותך יותר?״ הוא שאל עצבני ונאנחתי מעט. ״לא, זה לא ככה״ אמרתי מיד, ״אני צריכה שתשאר בסביבה, אני מתחננת״ אמרתי מלאה בדמעות. ״בשביל מה?״ הוא שאל והמבט שלו הכאיב לי כל כך. ״אני לא יודעת. אני לא יודעת מה קורה ואני מפחדת, אני לא יודעת מה לעשות״ כבר בכיתי ממש, והוא נאנח לרגע אז אז חיבק אותי. לעזאזל כבר לא ידעתי מה נכון.
הוא חיבק אותי חזק וליטף אותי עד שנרגעתי מעט ואז לקח צעד אחורה והסתובב כשגירד בראשו וידעתי שהוא עושה את זה כשהוא לחוץ. ״אז מי זה יהיה?״ הוא הסתובב בחזרה אלי עדיין מותח את היד לאחור, ראיתי דמעות זולגות מהעיניים שלו. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי את כריס בוכה. פחדתי להגיד לו, ומצד שני... אולי היה עדיף את פאביו מאשר מישהו שאני בכלל לא מכירה. אבל לא באמת יכולתי לחשוב על זה עכשיו. הסתכלתי למטה וראיתי שכריס הבין לבד. הוא נאנח והכניס את הפנים בין שתי הידיים שלו לפני שבעט בספסל שלידו, שובר את אחת הרגליות שלו ואני נשארתי שם לעמוד בשקט. ״פאק״ הוא אמר מתהלך שם עצבני. ״כריס אני צריכה לעשות את זה״ אמרתי בקול רועד ובוכה. הוא היה רחוק ממני, גם פיזית וגם נפשית, וזה עשה לי רע. ״מה את רוצה שאגיד?״ הוא שאל עם דמעות ולא עניתי כלום. ״ככה זה איתנו״ הוא אמר ונשאר לעמוד להסתכל עלי לכמה שניות לפני שהסתובב והלך משם עם ראש רכון. הלב שלי התכווץ והחזקתי עמוק את הדמעות שלי, התיישבתי בספסל ונתתי לעצמי לבכות לשתי דק לפני שנאנחתי, ניגבתי את הדמעות וקמתי... מתחילה לצעוד לכיוון שני השומרים שחיכו לי בצד, ועשיתי את הדרך חזרה הביתה.
***********
עברו שבועיים מאז השיחה שלי עם כריס, הלב שלי עדיין היה שבור. הייתי כל כך מבולבלת וכנראה שאני בחיים לא אדע אם עשיתי את הבחירה הנכונה. אבל כבר בחרתי. ומעכשיו אני פשוט צריכה להבין שאלה הם החיים שלי.
הייתי מטומטמת כדי לחשוב שאני אוכל להיות נסיכה ולעשות מה שבא לי ולצאת עם מי שבא לי. לפני שכריס נכנס לי לחיים החלטתי במאה אחוזים לקחת על עצמי אחריות ולהיות חלק מהמשפחה הזאת.. ומאז שהוא הגיע פשוט התבלבלתי בדרך. הלוואי ויכולתי להיות עם כריס, אבל המצב שלי לא מאפשר את זה. זה מי שאני... ואני צריכה לאסוף את כל מה שעברתי בחיים, ולעמוד זקוף. כי זה מי שאני עכשיו. ירדתי למטה במדרגות אחרי שאחת העוזרות שלי אמרה לי שפאביו למטה מחכה לי. לא דיברתי איתו עדיין מאז, ביקשתי זמן לעצמי וכולם הסכימו. אבא שלי, פאביו, ובעצם כל מי שקשור אלי.
ירדתי במדרגות וראיתי את פאביו כבר בחדר האורחים, מדבר עם הנרי שבדיוק הבחין בי ונפרד מפאביו, מה שגרם לפאביו להסתובב אלי כי הבין שאני מגיעה. לא יכולתי להבין מה המבט שלו אומר. ״היי״ הוא אמר כשסופית נעמדתי לידו. ״היי״ הסתכלתי למטה, זאת הייתה הסיטואציה הכי דפוקה שיש. אבל אז חשבתי לעצמי... זה לא באשמתו, גם אם פאביו מסכים עם השטות הזאת, זה לא אשמתו שזה קורה. הוא לא הכריח אותי להתחתן איתו, וגם אם הוא לא היה מסכים לזה זה לא אומר שזה לא היה קורה, זה פשוט היה קורה עם מישהו אחר. הוא משתדל, ואחרי כל מה שעשיתי לו הוא עדיין פה והסכים, ולא נוזף בי.
״איך את מרגישה?״ הוא שאל וראיתי כמה הוא נזהר בשאלות שלו. ״אני אהיה בסדר״ ניסיתי לחייך מעט. ״אני מצטער שזה קורה ככה״ הוא הסביר, ״אל תצטער.. זה לא באשמתך. אני שמחה שהחלטת לקבל אותי בחזרה״ שיקרתי, אבל לא שיקרתי. לא באמת שמחתי שמחה גדולה ואמיתית, פשוט שמחתי כי אולי זה מקל עלי קצת יותר בסיטואציה. ״אני עדיין פגוע את יודעת״ הוא הסביר ונאנחתי. ״אני יודעת, ואני ממש מצטערת. אני עושה לך את זה שוב ושוב ואני באמת לא יודעת למה אתה מסכים לקבל אותי בחזרה״ קצת צחקתי אפילו, אולי ממבוכה. ״כי אני חושב שאת יכולה להיות מדהימה״ הוא אמר ובמקום להסתכל למטה הרמתי אליו קצת את הראש. ״לא רק נסיכה מדהימה, גם אמא.. וכלה, ובת זוג... והכל. את פשוט צריכה קצת הנחייה בדרך.״ קצת התעצבנתי מההנחייה בדרך אבל התעלמתי, וניסיתי לחייך, אני לא יודעת לגבי החלק של האמא... אבל אוקיי. ״אתה יודע שאני כנראה לא אהיה מלכה״ אמרתי מחייכת מעט, מנסה להעביר את השיחה הזאת בטוב. אם ההורים שלי לא היו נשואים בזמן שנולדתי, אז אני לעולם לא אוכל להיות יורשת.. וזה מעולם לא הפריע לי כי מעולם לא רציתי בזה. ״לא של צרפת לפחות״ הוא חייך ולרגע שכחתי שאני אמורה להתחתן איתו... והוא אמור להיות מלך. והסיפור הזה כל כך דפוק, אבל כנראה אני צריכה להתרגל לזה, כי ככה הולכים להראות החיים שלי.
״אה.. כן״ אמרתי בשקט. ״בכל מקרה אריאל... אני יודע מה היה לך עם כריס... גם כשהיינו ביחד. זה פגע בי מאוד. יהיה לי קשה לסמוך עלייך״ שנאתי את זה שהוא מדבר כל כך ישיר כאילו לנסות לזרז את התהליכים. ״אני מקווה שאני לא עושה טעות״ עכשיו הבנתי שאני צריכה להרגיע אותו לפני שהוא יתחרט. ״לא.. אתה לא״ זה הרגיש כל כך מאולץ. ״אני מצטערת... אתה צודק. אני פה ואני רוצה את זה באמת. אתה יכול לסמוך עלי, כריס ואני סיימנו״ אבן מוצקת וענקית ישבה לי על הלב. ״אל תדאגי, אני בטוח שלתכנן את החתונה יעסיק אותך.. אני יודע שבסוף את תאהבי את זה, את תאהבי את החיים האלה. אני בטוח״ הוא אמר ונתן לי נשיקה על הראש לפני שהתחיל ללכת משם. ״אה!״ הוא חזר כאילו נזכר במשהו. ״כמעט שכחתי״ הוא אמר כשהתקרב אלי והוציא מהכיס שלו קופסא קטנה וחייך, ניסיתי גם. הוא פתח את הקופסא והוציא ממנה טבעת לפני שהניח על האצבע שלי ונישק לי את היד, ואז הלך משם.
הוא אפילו לא הציע... אז אלה הם החיים שלי? אני באמת ממש רוצה להיות חלק מהמשפחה הזאת?
כנראה שכן. אולי כדאי שאתחיל לקחת קצת אחריות על המורשת שלי, ועל מי שאני עכשיו.