***נקודת המבט של אריאל***
פתחתי את העיניים. נוחתים. לא חלמתי... כל זה באמת קרה. זאת הייתה הטיסה הראשונה שלי אי פעם והיא הייתה הזויה בטירוף. הכל כל כך חדש לי, העזיבה, הנסיעה, מדינה חדשה... זה היה לא כל כך נעים כמו שחשבתי. רגשות מעורבים. העיניים שלי היו יבשות ואדומות, כנראה מהבכי. רק שלא יחשבו שעשיתי סמים. זה מה שחסר לי עכשיו, שיעצרו אותי בבידוק ביטחוני. סמל חגירת החגורות נכבה וכולם התחילו לקחת את התיקים שלהם ולרדת מהמטוס. הדיילת חייכה אלי כשירדתי כמו לכולם אבל היה לי קשה מדי לזייף חיוך בחזרה. ירדתי מהמטוס והלכתי אחרי העדר, לכיוון המזוודות, וחיכיתי לשתי המזוודות הקטנות שלי, כשתיק הגב שלי מונח על כתפיי ודרכון בידיי. הדבר הראשון שעשיתי בזמן שחיכיתי למזוודות היה לפתוח את הפלאפון שלי, ולהתפלל לקבל הודעה ממנו. ראיתי את כל ההודעות בבת אחת צפות לי במסך וריפרפתי תוך כדי במהירות עם העיניים והלב שלי נצבט חזק כשכריס לא הופיע שם. הדמעות שלי התחילו שוב להתמלא בדמעות שהחזקתי חזק חזק. הוא לא שלח לי הודעה? כל הזמן הזה הוא לא התחרט בכלל שהוא לא הגיע וחשב לשלוח לי משהו? כעסתי כל כך! איזה בן זונה! אני שונאת אותו, ואני שונאת את זה שאני כל כך אוהבת אותו כי זה לא מגיע לו! כל הטיסה הייתי בטוחה במליון אחוז שאקבל ממנו הודעה, משהו.. הייתי משוכנעת שאני מכירה אותו ושאני צודקת! ולגלות שאני טועה היה נורא.
ואז נזכרתי שאסור לו. אסור לו ליצור איתי קשר. אסור לי להכיר בו יותר...
סגרתי את הפלאפון שלי בעצבים ולא רציתי לחשוב על זה יותר, זה היה בדיוק אז כשראיתי את אחת המזוודות שלי חולפת על פניי ומיהרתי להרים אותה מהמנשא החולף. היא הייתה דיי כבדה והתעקשתי איתה לשתי שניות עד שלפתע היא נהייתה מאוד קלה וריחפה מעלי במהירות לפני שנחתה לקרקע. הרמתי את המבט כדי למצוא מלפני בחור גבוה בלונדיני, עם שיער דיי דומה לשלי רק הרבה יותר כהה. הוא חייך אלי אבל שוב, לא הייתי במצב לזייף חיוך. לקחתי אלי את המזוודה והמשכתי לחפש בעיניים שלי את המזוודה השנייה. ״אפשר להגיד תודה״ הוא אמר עם מבטא קל שלא הצלחתי לזהות. הסתכלתי עליו וחזרתי מהר להסתכל על המזוודות החולפות כי לא הייתי מסוגלת שמישהו יראה אותי ככה עכשיו. ״תודה״ מלמלתי כשנגבתי דימעה שישבה לי מתחת לעין זמן מה. ״הכל בסדר?״ הוא שאל וידעתי שהוא עושה את זה מנחמדות אבל באמת שלא היה לי כוח עכשיו לאף אחד. ״כן״ אמרתי חסרת רגישות. ״אאוץ׳״ הוא אמר ואני נאנחתי. הוא לא הגיב ולפי מה שהיה נראה המזוודה שלו בדיוק הגיעה, הוא הרים אותה אליו והניח אותה על הריצפה. ״אז אה... את תהיי בסדר?״ הוא שאל כשעוד דמעה החליקה לי על הלחי עד הגרון והנהנתי בשקט לפני שהוא היסס ללכת, והלך. המזוודה השנייה שלי בדיוק הגיעה ולקחתי אותה ומיהרתי לצאת משדה התעופה במהירות. יצאתי החוצה ונשמתי את האוויר הצח של ביאריץ, צרפת, וזה היה הזוי. היה מעט קריר אבל עדיין הרגשה קייצית, ידעתי שהאוניברטיסה שלי עוד במרחק נסיעה ומצפה לי נסיעה לא הכי קצרה, ועכשיו נשאר לי רק למצוא מונית. אני מחוץ לארצות הברית בפעם הראשונה. מחוץ לאיזור קליפורניה בפעם הראשונה. זה היה מוזר... אף פעם לא הייתי בחוץ לארץ, בטח שלא להשאר כאן לתקופה ארוכה וללמוד, ואולי אפילו לגור פה לשאר ימי חיי. מי יודע?
עמדתי בכביש מולי, מנסה לתפוס מונית כלשהי שתקח אותי לכיוון האוניברסיטה ללא הצלחה, ובדיוק ראיתי מונית באופק שהתכוונתי לעצור אבל היא עצרה לבחור שהיה משמאלי, ולא לקח לי הרבה זמן להבין שזה הבחור עם המבטא ממקודם. הוא דיבר עם נהג המונית לפני שהתכוון להכנס ואז ראיתי שהוא שם לב אלי ואמר לנהג לחכות והלך אלי. ״הבנתי כבר שאין לך כוח לדבר, אבל אם את צריכה לאוניברסיטה מה שרוב הסיכויים שנכון עכשיו שהסימסטר התחיל- את מוזמנת לחלוק איתי את המונית״ הוא אמר ואני חשבתי לרגע ואז לקחתי את המזוודות שלי והתקדמתי אל המונית יחד איתו, הוא לקח את המזוודות שלי והכניס אותן לתא המטען בזמן שנכנסתי פנימה לרכב. הוא התיישב לידי והנהג התחיל לנסוע. הנסיעה הייתה מעט שקטה אבל זה היה לי נחמד כי רציתי שקט. התחיל להיות דיי חשוך בחוץ ונהיה לי עצוב. עצוב לי שאף אחד מבני המשפחה לא יוכל ליצור איתי קשר, שהם פשוט נעלמו לי מהחיים. בא לי להתקשר לגרייס, ולהגיד לה שנחתתי, לסמס לבתאני כמה יפה פה רק מחלון המונית.
״את יכולה לפחות להגיד לי איך קוראים לך?״ הוא שאל ואני הורדתי את המבט מהחלון שלי והסתכלתי קדימה לשימשה הגדולה. ״אריאל״ אמרתי בשקט. ״פאביו״ הוא אמר עם מבטא קל ותהיתי מאיפה הוא אבל לא היה לי כוח או רצון לשאול. ״אנחנו הולכים ללמוד באותה אוניברסיטה אחרי הכל ולא נראה לי שתצליחי להשיג ככה הרבה חברים שם״ הוא אמר גורם לי לשלוף חיוך קל. ״מצטערת... באמת.. תנסה לתפוס אותי ביום אחר.. עבר עלי הרבה״ אמרתי בהכי נחמדות שיכולתי והוא הנהן ושתק.
המשכתי להסתכל מהחלון ולאט לאט העיניים שלי נעצמו, מנסות לשטוף ממני את כל העייפות שהייתי בה.
******
״אריאל, הגענו״ קול שקט העיר אותי לאט ופתחתי את העיניים כדי למצוא מולי נוף מדהים של חוף ענק, המונית עדיין נסעה, ואני ראיתי את הים הגדול נוצץ בלילה, ידעתי שזאת עיר של חוף, אבל לא ידעתי שזה יהיה חוף כזה עצום, והגלים פה היו מדהימים... אבל לא הייתי בטוחה שאני רוצה לחזור לגלוש.
אחרי מספר דקות המונית עצרה מול אוניברסיטה ענקית ויפה, יצאנו מהמונית ולקחנו את המזוודות שלנו. התכוונתי להוציא מהתיק שלי כסף אבל ראיתי שפאביו בדיוק הוציא בעצמו ונתן לנהג שנסע משם במהירות. ״חשבתי שאנחנו חולקים מונית״ אמרתי והוא חייך מעט. ״בסדר, את חייבת לי עכשיו״ הוא אמר ולקחתי את המזוודות ונכנסתי פנימה. נכנסתי לכניסה המדהימה והענקית, זה היה נראה כמו לובי של מלון מטורף, מה זה? לאן הגעתי? זה נראה כמו גן עדן!
המקום הזה קיבל אותי ללמוד בו?? הייתי בהלם.
הגעתי לכניסה הענקית ולקבלת הכניסה הגדולה. ״היי... אה.. אריאל ג׳ורג׳-״ עוד לא הספקתי לסיים להגיד משהו והונח לכיווני על הדלפק מפתחות ומספר טפסים. אמרתי תודה והלכתי לאיזור המגורים לפי המפה שהיה כתוב לי בטפסים. זה היה נראה כמו מגורי בנות, בגלל העיצוב אני מניחה, וזה היה ענק. חשבתי שאני הולכת לגור בחדרים עם שתי שותפות, אבל מסתבר שאני הולכת להתגורר בדירת שותפות.
עמדתי מול הדלת הענקית ולמרות שהיה לי מפתח החלטתי לצלצל בפעמון הגדול, ושמעתי איך הוא מצלצל מבפנים.
לא לקח הרבה זמן והדלת נפתחה לרווחה. ״היי! את בטח אריאל!״ בחורה שחומה אמרה לי ומיהרה להכניס אותי. ״אריאל פה! אריאל, כן?״ היא צעקה בהתחלה ואז שאלה אותי אישית, והנהנתי בשקט. פתאום מספר בנות נכנסו פנימה מהמפרסת האחורית הענקית, מה זה? יש שם בריכה?? ״היי אריאל! אני מאיה, אלה הן זואי, אנדי, קנדל וסופי״ היא הציגה לי ארבע בנות צעירות ויפות. כל אחת הייתה כל כך שונה מהשנייה ועדיין היו יפות בדרך שלהן. ״את האחרונה שהייתה צריכה להצטרף לפי מה שאנחנו יודעות, אולי בהמשך יצטרפו עוד. אני זואי וסופי חדשות פה בדיוק כמוך, ואנדי וקנדל כבר בסימסטר השני שלהן פה״ היא התחילה להאכיל אותי בכל כך הרבה מידע שלא הצלחתי לעכל. בית של בנות? עוד בנות אמורות להצטרף? זה היה מטורף. אחרי שקיבלתי את הכסף מהחשבונות של מאט ידעתי שאני אוכל להסתדר... ויכולתי לשלם על האוניברסיטה הזאת, אבל לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך מטורף. ״בואי נראה לך את המקום״ מי שהכרתי כאנדי אמרה לי והיה לה מבטא קל. היא מיד התחילה ללכת ברחבי הבית ואני הלכתי אחריה במהירות עם המזוודות. ״אלה הם החדרים הפנויים, את מוזמנת לבחור איזה שבא לך. זה החדר שלי וכל השאר משמאל של שאר הבנות, זה של זואי- סופי- מאיה- וקנדל״ היא הציגה לי הכל. בחרתי חדר אחד שהיה נראה לי נחמד- טוב נחמד זה לא מילה, הוא היה מדהים כמו כל שאר הבית, והנחתי בו את התיקים שלי לפני שהיא לקחה אותי למטה להראות לי את שאר הבית, את המטבח, את הסלון, וגם את הגינה המטורפת. בריכה עם נוף לים? מה קורה פה? חשבתי שאחלוק חדר קטן עם מישהי אחת, לא ציפיתי לקבל אחוזה כזאת.
״וואו״ אמרתי בהלם. ״כן..״ אנדי ציחקקה. ״את תתרגלי מהר, תאמיני לי״ היא אמרה ואני צחקקתי. יכולה להתרגל לזה. ״טוב אני יודעת שאנחנו מתות לחפור לך בשאלות ולהכיר אותך, אבל כבר שתיים עשרה בלילה ואת בטח גמורה...״ היא אמרה ואני נאנחתי כשידעתי שהיא צודקת. ״כן.. יש לי יום סידורי כניסה מחר כדאי שאזוז לישון״ הכל קרה כל כך מהר, לא הבנתי מה קורה פה. אני עוד לא הכרתי את המקום, עוד לא הכרתי את הבית הזה ואת הבנות ואני כבר הולכת לישון בחדר שהוא רק עכשיו נהיה שלי עם בנות שאני אפילו לא מכירה. הלכתי חזרה לכיוון הסלון והתנצלתי בפני הבנות. ״מצטערת שאני ככה, נחתתי לפני שעה אני מבטיחה להבין מה הולך כאן יותר מחר״ אמרתי גורמת להן לצחקק. ״זה בסדר כולנו נחתנו רק לאחרונה, אני גם פורשת למיטה״ מאיה אמרה וכולן הסכימו איתה שהן גם רוצות ללכת לישון. עליתי למעלה לחדר שלי יחד איתן וכל אחת נכנסה לחדר שלה. השכבתי את אחת המזוודות שלי על הריצפה ופתחתי אותה לאט. התחלתי להוציא בגדים מהמזוודה ולשים הכל במקום החדש ועברתי מיד למזוודה השנייה. פתחתי אותה והתחלתי גם משם להתחיל לסדר דברים במקום, ופתאום רעש מוזר עצר אותי. הסתכלתי למזוודה וראיתי שקית שלא הייתה לי מוכרת, הוצאתי אותה החוצה ופיזרתי אותה על המיטה והלב שלי קיבל חבטה. היו שם כמה דברים שאולי לא רציתי לקבל. היו שם מלא מעטפות קשורות בערמה אחת גדולה, הן היו לי מוכרות... פתחתי את הקשירה שהחזיקה את המטעפות יחד ולא לקח לי הרבה זמן להבין שמדובר במעטפות המשכורת שלי מהביקתה של סאני. פתחתי אחת, והיה בה כסף, פתחתי שנייה- וגם בה. אבל... שמתי אותן במגירה של גרייס. היא כעסה עלי אבל המשכתי לשים שם בכל זאת, והן פשוט נעלמו כל פעם שבאתי לשים מעטפה חדשה. חשבתי שגרייס לקחה אותן...
זה... כריס? כל הזמן הזה לקח משם את המעטפות? אבל למה? ולמה הוא מחזיר לי אותן?
ראיתי שם פתק קטן צהוב, הרמתי אותו ופתחתי אותו. ׳לא הייתי מסוגל לבוא, מצטער. בהצלחה אריאל אני מאמין בך׳ דמעות התחילו לחנוק לי את הגרון וסירבתי לתת להן לצאת. החזרתי הכל לשקית והנחתי אותה על השולחן שהיה מול המיטה. שילך להזדיין. לא היה מסוגל לבוא... זה לא מעניין אותי. החלפתי מיד לבגדים נוחים והלכתי לצחצח שיניים לפני שנכנסתי למיטה, מסרבת לחשוב על זה, עליו, על הכל!!
אני בהתחלה חדשה ועברתי מספיק בחיים שלי!
אל תחשבי עליו! אל תחשבי עליו!
אבל למה אני ממשיכה להגיד את זה לעצמי ובכל זאת רואה אותו כל פעם שאני עוצמת עיניים?