השיר: house of lions- supernova (השיר מתחיל ב00:37)
נכנסתי לבניין החמים והסתכלתי על המראה הקטנה שנמצאת בכניסה לחדר המדרגות, קשה לפספס את המראה הזאת אם לומר את האמת. ״חדר המדרגות״ של הביניין הזה יכול בקושי להכיל שלושה אנשים ביחד והדבר הכי בולט בו זאת המראה שנמצאת מצד שמאל לדלת.
הסתכלתי ראיתי אישה עייפה מכל, ובעיקר רטובה מכמות הגשם שירד עלייה, אישה בוגדנית שמאחורי העיינים החומות הנוצצות והחיוך הגדול שלה, מסתתרת אישה שקרנית וחלשה שרק מביאה על הסובבים אותה עוול בכל מקום שהיא הולכת עליו.
אבל אני מניחה שזוהי רק דרך אחת להסתכל עליי כי בסופו של דבר, לא כולם יודעים את הסודות הכי אפלים שלי.
עברתי את המראה בחדות ועליתי במדרגות מבלי להרים את מבטי מרגלי בעוד מוחי מתרוצץ ממחשבות בנוגע למה שאני הולכת להגיד לבוני עכשיו,
׳בוני אני מצטערת, אבל אנחנו צריכות לדבר?׳
״כן, זה יעבוד.״ אמרתי לעצמי בשקט והלכתי את הצעדים האחרונים לפני כניסתי לדירה. בדרך כלשהי, כל צעד שעשיתי וכל נשימה שלקחתי נהיו כבדים הרבה יותר מבדרך כלל.
״הכל יהיה בסדר.״ נשמתי עמוקות והוצאתי את המפתחות שלי במהירות מהתיק ופתחתי את הדלת.
שטף של קור מקפיא יותר מאשר בחוץ וקולות בכי קיבלו את פני כשניכנסתי לתוך הדירה, ״מה קרה?״ שאלתי במהירות מבלי באמת לכלול את מה שנמצא מסביבי, אלא רק את המראה של בוני שבוכה לפניי בעודה שוכבת על הספה. ״ולמה כל החלונות פתוחים?״ הלכתי במהירות לכל החלונות וסגרתי אותם במרירות ומיד אחרי זה ניגשתי למזגן בשביל להדליק אותו.
״הזבל הזה, הלוזר הזה, האפס הזה, הוא זרק אותי!״ בוני הצהירה ביבבה וחזרה לבכות במהירות.
אני לא מאמינה שהם נפרדו. זאת אומרת, זה לא אמין שהם נפרדו. הם נראו כמו זוג מהסרטים, והיא אהבה אותו באמת.
״הוא.. זרק אותך?״ שאלתי בשקט, מנסה לעקל את מה שהיא הנחיתה עליי לפני כמה שניות.
״ומה היה התירוץ העלוב והמפגר שלו? שאני לא טובה מספיק בשבילו. אני לא טובה מספיק בשבילו?!״
״אלוהים ישמור בוני, אני לא מאמינה שהוא זרק אותך! הוא כזה אפס! ואת ממש לא צריכה לבכות בגללו.״ ניסיתי לנחם אך במקום להראות לי פרצוף מבין ומבטיח, היא הסתכלה עליי בחריפות כאמא שרוצה להטיף לילדיה כשהם לא משאירים לה שום ברירה.
״תעשי לי טובה נעמי, את רוצה להגיד לי שאת לא היית בוכה במקומי?״ היא שאלה בזלזול בשעה שאני בסך הכל ניסיתי לעזור לה בתור חברה. ״אני יודעת שהמצב ביננו לא בדיוק הכי טוב, אבל כשחברה שלי צריכה תמיכה, אני אתמוך בה. לא משנה מה קרה ומה המצב שלנו, מובן?״ ניסיתי להשמע בטוחה בדבריי, אפילו רכנתי לחיבוק ממושך אך ברגע שהרגישה את מגעי היא נרטעה וקמה מהר מהספה עד שהיא עמדה מולי עם מבט לא החלטי.
״אני מבינה את הכוונות שלך אבל אני אשמח אם תוכלי להביא לי מעט זמן להיות לבד, אני צריכה את הזמן הזה.״ הנהנתי את ראשי בשקט והיא הלכה בצעדים מהירים לחדר וטריקת הדלת שלה עוררה שקט מוחלט בבית, כמו השקט שאחרי המלחמה.
״למה לעזאזל החיים שלי לא יכולים להיות רגועים אפילו לרגע אחד? אני בסוף אחנק מכמות הדרמה הזאת.״ התלוננתי והלכתי למטבח בשביל להכין לי כוס תה חמה.
התיישבתי בספה עם ספר בידי, הרבה זמן שלא יצא לי לשבת בשקט מתחת לשמיכות עבות עם ספר ביד אחת וספל תה בשניה כי אני מניחה שהעיר הזאת קצת הוציאה מימני את החשק ואת הזמן, זה או שאני בעבודה או שאני מתמודדת עם החרא שהחיים שלי מביאים עם הזמן ככל שהוא עובר.
אני עדיין צריכה לדבר עם בוני, לנסות לעשות משהו עם העיניין של אלכסנדר ושלי כי אני לא מבינה מה קורה איתנו ולאן זה הולך כי סקס טוב זה דבר אחד, אבל זה לא משהו שיכול להחזיק מערכת יחסים שלמה.
יש לי לפתור את העיניין עם נטשה כי התחייבתי לעזור, אבל למען האמת אין לי מושג מה אני עושה עם כל העיניין הזה, אני רק מוטשת מלחשוב על זה.
ואם כל הצרות האלה לא מספיקות, יש גם את הצרות היותר קטנות. כמו איך לנסות להרגיע את אליסון מהשנאה שלה כלפיי או להבין מה הולך לי בראש לגבי גייסון. בקצב הזה הדבר הכי מרגיע שעובר לי בחיים זה ללכת לקנות שמלה לנשף המחורבן הזה, כי אולי זה מה שיעזור לי בלהתחבר עם אליסון. ״יופי, עכשיו גם החשק שלי לקרוא נהרס.״ נאנחתי קלות וקיפלתי מעט את הדף בעמוד שבו אני נמצאת והחזרתי את הספר חזרה למדף בחדר שלי.
אני צריכה ללכת לקנות שמלה, אבל אין שום סיכוי שאני עושה את זה לבד.
דפקתי קלות על דלת הכניסה לחדר של בוני, אך לא נשמע שום מענה. ״בוני? אני יכולה להיכנס?״ שאלתי בשקט, אבל דממה נשמעה מהצד השני.
״בוני?״ שאלתי שנית, אך שום קול לא נשמע.
אז ברגע הזה התחלתי לחשוש. מה אם היא עשתה משהו לעצמה בזמן שישבתי בסלון? שלא עזרתי לה כמו שהייתי צריכה לעשות? ״בוני אני פותחת את הדלת!״ אמרתי בקול וכשלא נשמע שום קול מהצד השני, פתחתי את הדלת בחוזקה ובחשש, ובהחלט הבנתי באותו רגע שאני מגזימה יותר מידי. ״בוני למה לא ענית לי? את הלחצת אותי נורא!״ נאנחתי לרווחה כשראיתי את בוני שוכבת על גבה, עם הפרצוף ישר לתקרה.
״שמעתי, פשוט לא היה לי אכפת. את מבינה? דיי הרבה זמן אני לא מרגישה טוב עם עצמי אבל אני מסתירה את זה, הדבר האחרון שאני רוצה זה שאנשים ידעו את הנקודות תורפה שלי. ועכשיו, אחרי שהדפוק הזה נפרד מימני, הבנתי שכבר לא כזה אכפת לי מה אנשים יגידו ומה לא.״
״מה כבר כזה נורא שאת לא רוצה שאף אחד ידע?״ שאלתי במעט גיחוח, איזה מין צרות יכולות להטריד את ראשה היפייפה של בוני, הילדה העשירה והמושלמת?
״אני.. אני אפילו לא יודעת איך להגיד את זה.״ היא נשמה עמוקות ונראתה כמישהי שדבר מציק לה בצורה בלתי הגיונית.
״הכל בסדר, את יכולה לספר לי הכל.״ חייכתי חיוך קטנטן.
״נעמי אני.. אני חושבת שאני נמשכת לבנות.״
קשה לי להגיד שהדבר גרם לי לאי נוחות מטורפת ולסילוק בוני מהבית או משהו, אבל זה בהחלט גרם לי לחשוב הרבה על מה לעזאזל אמור לקרות עכשיו? זה רגע כל כך מביך.
הא מסתכלת עלי, מחכה שאני אגיד משהו, אבל אין לי באמת מה להגיד וזה בעצם גורם לי להרגשה הרבה יותר נוראית עם עצמי.
״את לא מתכוונת להגיד משהו? ידעתי שזה לא נכון לספר לך.״ המבט שלה אישר את זה שהיא לא שלמה עם מה שקרה כרגע, אבל קשה לי להאשים אותה.
״אני.. אני מצטערת ששתקתי ככה.״ נאנחתי עמוקות וניסיתי לסדר לעצמי את המילים בראש. ״ושלא תחשבי לרגע שאני אשפוט אותך בגלל מי שאת, כי זה לא מי שאני.״ היא חייכה מעט, מה שנתן לי את האומץ להמשיך.
״ואת לא מבינה כמה אני שמחה בגלל שסיפרת לי, באמת. זה מראה לי שהחברות שלנו מאוד חזקה וזה כבר משמח אותי. את לא מבינה איך אני רוצה שנחזור להיות מה שהיינו קודם, אני מתגעגעת אלייך.״ החיוך הקטן התרחב מרגע לרגע, עד שזה הגיע לחיבוק גדול שמראה שאנחנו בסדר עכשיו.
״זה אומר שאנחנו בסדר עכשיו כן?״ חייכתי חיוך גדול והיא הינהנה בחוזקה. ״אני רק לא יודעת איך אני אמורה לספר את זה להורים שלי.״ אנחה גדולה נשמעה מפייה והפרצוף שלה הוכיח שהיא עייפה מכל הסיפור הזה.
אני אפילו לא יכולה לתאר כמה זה מעייף לשנות את חייך מקצה לקצה בצורה כל כך משמעותית, אבל כרגע, הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות זה לעזור לחברתי הטובה לצאת מהדיכאון. ״אני אהיה איתך בהכל, גם אם לא הם לא יבינו את ילדה גדולה ואת יכולה להסתדר בכוחות עצמך.״ ניסיתי לנחם אותה והיא היסתכלה עליי בהבנה, ולפתע עוד פעם שררה שתיקה באוויר. ״אז בוני..״ אמרתי פתאום, קורעת את השתיקה עם הקול השקט שלי.
״יכול להיות מאוד שזה לא הזמן לדבר על זה, אבל אם את זוכרת הנשף חורף מהעבודה שלי, הוא בעוד פחות משבוע ו-״
״אל תגידי עוד מילה אחת.״ חיוך ענק עלה על פרצופה, אני מניחה שהיא כבר ידעה טוב מאוד מה אני באה לבקש.
ברגע מוחלט, בוני קמה מהמיטה במהירות הבזק ופנתה לארון שלה. ״לכי להיתלבש נעמי לוי, אנחנו הולכות לשופינג.״
״את בטוחה שאת במצב רוח של ללכת לקניות? אני יכולה ללכת לבד כי את האמת לפני כמה ימים ראיתי שמלה ממש חמודה בחנות יד שניה ו-״
״את לא מבינה כמה זה יעזור למצב רוח שלי להישתפר.״ היא מחתה. ״אני צריכה משהו שיסיח את המחשבות שלי וזה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות, בנוסף, אני לא אתן לך ללכת לקנות בגדים בחנות יד שניה.״ היא חייכה חיוך קטנטן וסילקה אותי במהירות מחדרה.
עשר דקות אחרי שהיא גרשה אותי מחדרה יצאה בוני בשמלה שחורה ארוכה ורחבה שבדרך פלא ישבה מושלם עלייה, היא לא הייתה יותר מידי אבל היא בהחלט הוסיפה לה מראה קלאסי.
״אני נורא אוהבת את השמלה שלך.״
״היא חדשה, האידיוט קנה לי אותה.״ היא חייכה חיוך מנומס ומלא חיבה שגרם לי לצחוק. ״אז בסופו של דבר כן יצא משהו טוב מימנו.״ התגרתי בה ושתינו צחקנו ביחד.
״אז, לאן אנחנו נוסעות בדיוק?״ שאלתי את בוני באמצע של פקק נוראי. ״לשדרת מדיסון.״ היא אמרה לפתע והלסת שלי כמעט ונשמטה מהמקום. אומנם הפרצוף שלי היה ממוקד בכביש, אך יכולתי להרגיש שנפרש לה חיוך ענק על הפרצוף.
״בוני, אין לי שום כסף בשביל שדרת מדיסון, בגד אחד שם זה המשכורת החודשית שלי!״ נאנחתי בעצבים, איזה מין רעיון זה היה לנסוע לשדרת מדיסון, השדרה הכי יוקרתית בניו יורק?
״תסתמי, היום.. הכל עליי.״
״עלייך? השתגעת? אין שום סיכוי.״
״אני אומרת לך שהכל עליי, אז הכל עליי.״
״אני לא יכולה לקחת מימך סכום כזה של כסף-״
״נעמי אם עדיין לא הבנת אז אני עשירה. יש לי כסף ואני לא חייבת הסברים לאף אחד אז בבקשה תיתני לי, עד שיצא לי לראות אותך בבגדים יוקרתיים ממש לא אכפת לי כמה כסף זה יעלה.״ החיוך שעל פרצופה התרחב אפילו יותר, היא קיבלה את מה שהיא רוצה, כמו תמיד.
הפקק התחיל לזרום, ואני נסעתי בשקט לשדרת מדיסון.
כשהגענו לשדרה, הודהמתי מכמות החנויות והמותגים שנמצאים בה. מצד אחד יש את גוצ'י, הרמס, פראדה ושנאל ומצד השני מותגים שהיה לי קשה מידי לקרוא מרוב ההתפעלות ובגלל בוני שהתקדמה במהירות.
אנחנו חולפות על יד חנויות שתמיד חלמתי על לקנות מהן, אבל בחיים לא יכולתי להרשות לעצמי. המצב הכלכלי של המשפחה שלי בחיים לא היה טוב, כך שאני לא כל כך יכולתי להרשות לעצמי לצאת מהתקציב שאמא שלנו הקציבה לנו.
״שהמותגים האלה לא יוציאו לך את העיינים, אני יודעת בדיוק לאן לקחת אותך.״ בוני נאנחה כשראתה אותי מביטה בחנויות העצומות ובאנשים שיוצאים וניכנסים אליהם, אנשים שהמותגים האלה הם חלק בלתי נפרד מחיים. הנשים עם המעילי פרווה העצומים והמגפיים מעור אמיתי והגברים עם החליפות המפוארות שאצל אנשים כמוני לובשים פעם בחיים, וגם זה בחתונה של עצמם.
״אני בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה מותגים.״ אמרתי לבוני בתדהמה בזמן שהיא נראתה והרגישה כאילו היא בבית.
״זאת באמת שדרה מקסימה. עכשיו, את באה או לא? כי זה נראה כאילו עוד רגע עומד לרדת גשם שוב פעם אז תזוזי.״
״לא הבנתי לאן את לוקחת אותי.״ נאנחתי עמוקות אך היא לא ענתה, היא פשוט המשיכה ללכת, ״אז את כאילו לא עונה? אני חושבת שראיתי כמה חנויות ש-״
״הגענו.״ היא השתיקה אותי בחוסר נימוס, אך למרבה הפתעתי היא לא הביאה אותי למקום אליו ציפיתי שנלך.
״הגענו? איפה אנחנו בכלל?״ מבט עקום עלה על פני. מתוך כל החנויות, מתוך כל המותגים, היא הובילה אותי לחנות קטנה שנמצאת בפינה המרוחקת של השדרה. בחלונות הראווה נמצאו שמלות שהתמלאו אבק כאילו שכבו שם כמה שנים בלי שאף אחד טרח להקדיש להן חשיבות, והעובש בפינות החנות לא ניתן לתיאור על ידי מילים בכלל.
״זאת החנות.״ היא התעקשה וניכנסה לחנות.
כנכנסים לחנות, הכל היה נראה אחרת.
התקרה גבוהה עם עיטורי גבס של פרחים מסוגים שונים הפרש של חמישה סנטימר פחות או יותר זה מזה, ובקירות אותו הדבר. בקיר שמול הכניסה נמצאו שלושה דלתות שצבען היה בגוון אפרפר, מה שהבדיל כל אחת מהן מהצבע שעל הקירות.
בכל פינה בחנות היו קולבים ועליהם תלויות שמלות, כל אחת שונה ביופייה. שמלה אחת הייתה אדומה כדם עם שרוולים שעליהם תפורה תחרה, ושימלה אחרת לבנה כשלג עם אבני חן ורודות ושחורות על החלק העליון, ובדרך כלשהי האבנים התחברו בהרמוניה מקסימה. ״השמלות פה נורא יפות בוני.״ אמרתי בשקט והיא צחקה מעט.
״אני יודעת. את רואה שלפעמים לא כדי לשפוט ספר לפי הכריכה שלו?״ היא שאלה בגיחוח ואני הסכמתי איתה מיד.
״איך אפשר לעזור לכן?״ לפתע יצאה מאחת הדלתות אישה בגיל העמידה עם שיער אפרפר וקצר ומשקפיים גדולות שנפלו לחוטם אפה כך שהיא הרימה אותן במהירות.
״יש פה לחברתי נשף השבוע, והיא רוצה שמלה.״ בוני חייכה חיוך מתוק ומבטה של המוכרת עבר במהירות אליי.
״איזה סוג של שמלה תעדיפי?״ היא חייכה אליי חיוך גדול.
״השמלה הכי פשוטה שאת יכולה למצוא.״ ניסיתי להשמע לא מובכת, אך ללא הצלחה.
״אני חושבת שעדיף שתהיי יותר ספציפית.״
״זה נשף מהעבודה שלי, שאני מילא לא כל כך רוצה ללכת אליו. הסיבה היחידה שבגללה אני הולכת היא בגלל שהבוסית שלי שונאת אותי ואני רוצה לשמור על קשר טוב איתה, כי זה לא יכול להמשיך ככה. אז אני לא באמת יודעת איזה סוג שמלה או איך להיות ספציפית בנושא הזה, אז פשוט תביאי לי שמלה פשוטה.״
״חכי רגע, אני חושבת שיש לי משהו בשבילך.״ היה אפשר לשמוע בבירור בקולה כמה היא ניסתה להשמע אדישה, ואז, במהירות היא נכנסה במהירות לחדר שמימנו היא יצאה.
הרשתי לעצמי להעיף עוד מבטים קטנים בשמלות, ולפתע ראיתי את בוני בקצה השני של החדר, בוחנת שמלה צמודה בצבע כחול ים שתראה פשוט מקסים על גופה, כמו כל דבר שהיא לובשת.
״את מתכוונת לקנות אותה?״ שאלתי בשקט, אך בוני נענע בראשה לשלילה.
״אין לי בדיוק לאן ללבוש אותה, היא מפוארת מידי וזה סתם יהיה חבל אם היא תשב בארון שלי מבלי שאני אגע בה.״ היא נאנחה ואני גיחחתי מעט, מה שהעלה מבט מבולבל על פרצופה.
״אני רוצה שתבואי איתי. לנשף. אליסון אמרה לי שמותר להביא בני זוג אבל מכיוון שאין לי מישהו כזה, אני נורא רוצה שתבואי איתי.״ אמרתי בפשטות והיא הסתכלה עליי, קורנת מרוב אושר. ״כבר חשבתי שבחיים לא תבקשי!״ היא אמרה בקול ואני צחקתי למשמע זה שהיא כבר ידעה שזה הולך לקרות למרות שלא דיברתי על זה איתה בכלל.
לפתע, המוכרת יצאה בחזרה מהחדר עם שמלה בגוון בורדו בידייה. ״חשבתי שאת תאהבי אותה, אני אישית מאוד אוהבת אותה.״ היא חייכה באדישות והושיטה לי אותה. כשפתחתי את השמלה מהקיפול, הבנתי שהשמלה הזאת מהממת בפשטותה.
השמלה צמודה עד למעט מתחת קו החזיה עד מחשוף עדין אך עדיין חושף מספיק. השרוולים של השמלה נורא קצרים ומכוסים באבנים כסופות קטנות בכל שטחן, אך עדיין השמלה נראת קלאסית בכל מעודה. כשסובבתי את השמלה, כדי לראות מה נמצאה באיזור הגב, גיליתי מחשוף עמוק בגב, מה שהפך את השמלה להרבה יותר יפה. ״וואו.. השמלה הזאת ממש יפה.״ אמרתי כשסוף סוף הצלחתי לדבר.
״אני יודעת. אני תפרתי אותה.״ המוכרת חייכה בגאווה אך אני התעלמתי, אני חייבת את השמלה הזאת, זאת היא בהחלט השמלה המושלמת.
״בוני אני.. אני חושבת שאני אקח אותה.״ אמרתי בחיוך כשפניתי לבוני, שכבר הלכה לכיוון השמלה הכחולה שבחנה מקודם. ״לכי תימדדי אותה למען השם.״ היא נאנחה ואני נאנחתי למשמע הטיפשות שלי, מרוב ההיתרגשות שכחתי שאני צריכה למדוד אותה. ״איפה אני יכולה למדוד אותה?״ פניתי למוכרת והיא הצביעה על הדלת האמצעית שנמצאת בקיר, אז נכנסתי לחדר במהירות והתחלתי להחליף את הבגדים שלי לשמלה המקסימה הזאת.
אני לא אשקר, זה הרגיש נחמד. הבד של השמלה הרגיש נורא נוח על עורי וזה משהו שכבר הוסיף להעלת הסיכויים שאני אקנה אותה.
״וואו, היא ממש יפה עלייך.״ קולה של בוני נשמע כשיצאתי מתא ההלבשה, מסתבר שגם היא לבשה את השמלה הכחולה, וכמו שחשבתי, היא נראתה מושלמת על גופה המפותח של בוני.
״תודה, גם את נראת נורא יפה.״ חייכתי בעדינות.
״מוכנה להיסתכל במראה?״ היא חייכה חיוך קטן ואני הינהנתי בחיוב, והפנתי את גופי למראה. בוני צדקה, השמלה באמת יפה עליי ועל גופי הקטן, היא אפילו מעט נותנת לי מראה נסיכותי.
״מה אפשר להגיד? חסר רק כתר ואפשר למנות אותך רשמית למלכה.״ קולה של המוכרת נשמע מאחוריי, מה שגרם לי לצחוק בקלילות. ״אני אוהבת אותה. אני חושבת שאני אקח אותה.״ החיוך לא יכל לרדת לי מהפרצוף אפילו לרגע, ואני דיי בטוחה שבוני כבר קנתה את השמלה שלה. אבל לא היה אכפת לי, לא רציתי לצאת מהשמלה הזאת כי הרגשתי כל כך טוב עם עצמי כשאני לובשת אותה, השמלה הזאת בהחלט תגרום לאלכסנדר להפוך את הנשף הזה לאפילו יותר טוב.
זה בסדר, גם אני שונאת את עצמי על כל הזמן הזה שלוקח לי להעלות כל הזמן פרק.
בזמן האחרון אני פחות אהבתי את איך שהכתיבה שלי יוצאת, בגלל זה הפרק לא כתוב בצורה הכי טובה, וגם בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב אז אני מצטערת, אני מנסה לכתוב בקצב יותר אחיד אז אני מקווה שאתן מבינות.
הפעם אין מטרה אז.. מקווה שנהנתן מהפרק:)❤️
אוהבת מלא❤️