הקטע שלנו

פרק 10+11

זה הוא יום חמישי רגיל, קצת לפני סופש, כולם ממהרים בלי קצת טיפת רוגע, אבל כך גם אני. אני מוצאת את עצמי רצה לכיוון המעליות, כי כמובן שאני מאחרת, שוב פעם. ״למה המעלית הזאת כזאת איטית?!״ שאלתי את עצמי בעצבים, אבל אז חשבתי קצת לעצמי, אליסון לא פה בכלל, אז לאן אני ממהרת? העבודה הייתה יכולה לחכות חצי שעה או שעה. אני חופשייה לאחר בלי מי שיגיד לי שאני מאחרת, שוב פעם. ועכשיו, כשחושבים על זה, אני מצטערת שלא עצרתי בבית קפה ההוא שראתי בדרכי לפה בשביל כוס תה טובה על הבוקר.

כשהמעלית הגיעה לקומה, הלכתי לכיוון המשרד שלי בעודי עוברת בין המשרדים הגדולים של כל האחרים פה, כולם נעולים בפנים עם עצמם והתיקים שאליסון השאירה להם כמובן.
הקומה מורכבת ממסדרון שמשתי צדדיו יש משרדים ובסוף המסדרון יש מטבח קטן ולידו שירותים.

איך שהגעתי למשרד שלי, נאנחתי קלות כדהבנתי כמה עבודה יש לי לעשות כרגע, וכמה אין לי כוח לעשות את כל העבודה.
דבר ראשון, הנחתי את תיקי על השולחן הקטן ואז ניגשתי לחלון, לפתוח אותו מעט, שיכנס קצת אוויר ואור כי המנורה במשרד עושה לי כאב ראש. וכשחושבים על זה, קצת אוויר צח אל הזיק לאף אחד, וגם לא אור השמש. 
כשפתחתי את החלון, אור השמש הכה בי בבת אחת וכך גם הנוף מהחלון שלי. הנוף של הבינייני ענק ושל הכבישים העמוסים שמלמעלה נראו כמו דגם של העיר, ולא העיר עצמה. הנוף הזה היפנט אותי, בהתחשב שהנוף היחיד שראיתי כל חיי היה של מדבר, בתים קטנים וטנדרים. בעודי מסתכלת, מהופנטת מהמראה וחוקרת כל נקודה קטנה בנוף, הרגשתי יד על כתפי, המזכירה המעצבנת של אליסון הביטה בי דרך המישקפי הראיה הגדולות שלה וחייכה אליי עם הגשר בשיניה. ״גברת בראון רוצה לדבר איתך בשיחת וידאו.״ היא חייכה חיוך צבוע. ״מה שתגידי.״ אמרתי באנחה גדולה ושמתי את ידי על המצח. אני עצבנית ומאוכזבת באותו הזמן.
״נעמי?״ קול התהייה של אליסון נישמע מהמחשב ואני מיהרתי להיתייצב מול המחשב. ״הנה את.״ חייכה גם היא חיוך צבוע.
״הנה אני.״ אמרתי במרירות, היום הזה עולה לי על העצבים.
״שלחת לי את הסיכומים?״ שאלה ולשניה היסתכלתי ברקע של בית מלון מפואר במיוחד.
״כן שלחתי אותם היום בבוקר את אמורה לקבל אותם היום בצהריים.״ אמרתי בחיוך הכי גדול שיכולתי לזייף. ״נהדר, ככה אני אוהבת אותך נעמי.״ אמרה בחיוך ציני כמו תמיד וניתקה.

פניתי לכיוון המישרד של אלכסנדר, רוצה קצת נחמה וחופש מכל העבודה הזאת. אין דבר שיותר מנחם אותי ממגעו הנעים על גופי שיעזור לי לעבור את היום. כשפתחתי את דלת המישרד של אלכסנדר שישב עם ידיו שלובות מאחורי ראשו בעודו נושך את שפתו, כאילו נהנה ממשהו, מבט מבולבל נתפס על פרצופי.
״אלכסנדר..״ אמרתי באנחה והוא היה מבוהל לראות אותי. ״נעמי! מה את עושה כאן??״ שאל בלחץ ונירתע מעט לאחור כשראה אותי.
״מה מה אני עושה כאן?״ שאלתי בבילבול כשנשכתי את שפתיי וכשבאתי לזנק עליו הוא עצר אותי. ״לא עכשיו!״ קבע ונירתע מיד, הוא מיתנהג מוזר היום. ״היום אצלי בבית, כי כמו שאת יודעת אליסון בלונדון וממש משעמם לי... מה את אומרת? תבואי לארח לי חברה?״ שאל בחיוכו הלחוץ ונאנח לפעמים.
״כן ברור. את האמת ממש מתחיל לכאוב לי הגב בגלל כל הפינות במשרד הזה.״ אמרתי בגיחוח ויצאתי ממשרדו.
הסקרנות הרגה אותי אני חייבת להודות, למה הוא מיהר כל כך לסלק אותי? נעמדתי מאחורי קיר מול המישרד שלו כי רציתי לראות למה הוא מיתנהג כזה מוזר. זה כי אני לוחצת עליו מידי לסקס? או שהוא פשוט היה ממש עמוס מבחינת עבודה באותו הרגע, אני כנראה לא אוכל לדעת. זאת לא הפעם הראשונה שקילבתי סירוב מבחור פשוט זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי סירוב מאלכסנדר.
רבע שעה אחרי שיצאתי ממשרדו ועמדתי בציפייה יצאה מחדרו המזכירה של אליסון, מנגבת את פיה בזהירות בעודה מסתכלת לכל הצדדים לבדוק שאף אחד לא מסתכל עלייה.
״אני לא מאמינה!! אלכסנדר בוגד בי?! ועוד עם היצור הזה?!״ שאלתי את עצמי בחרדה ודימיון. ״תירגעי נעמי.״ צד אחד בי אמר. זה היה ההסכם המזדיין ביינכם. אתם שוכבים, אבל באותו הזמן כל אחד מכם יכול לשכב עם כל אחד שהוא רוצה. אבל איכשהו זה פגע בי, לא יודעת למה, אבל זה פגע בי.
״מה תירגעי?! תיכנסי למשרד ותיצרחי עליו!״ צד שני בי אמר
״אויש במה זה יעזור לך את סתם תהרסי את הקשר שלכם.״ עניתי לעצמי. ״הוא חופשי לעשות מה שהוא רוצה, וכך גם אני, אז אין לי שום סיבה להיכנס ולצעוק עליו. אז תזיזי תרגליים שלך ותחזרי למישרד עכשיו.״ המשכתי לדבר אל עצמי בגוף שלישי וחזרתי למישרד שלי בעצבים בלתי מוסברים.