הקטע שלנו

פרק 17

כבר עבר שבוע. והנה הגיע הזמן לחזור לניו יורק. לא יצא לי באמת ליצור קשר עם בוני כל השבוע הזה כי היתנתקתי בעיקרון מהסביבה שיצרתי לעצמי בחודשים האחרונים, חוץ מגייסון כמובן. אני שמחה שסיכמנו שאנחנו ידידים, זה סידר לי כלכך הרבה עכשיו וזה מחזיר אותי למסלול שיצרתי לעצמי, המסלול השיגרתי שלי שציפיתי להיכנס אליו ברגע שהגעתי לניו יורק.
אבל דווקא מאלכסנדר לא יצא לי לשמוע כל החופשה הזאת מאז מה שקרה עם המזכירה, המילים שלה בחיים לא יצאו לי מהראש. ׳אל תיקחי את זה למקומות של אהבה, כי ישבר לך הלב...׳ היא צודקת, באמת נישבר לי הלב, ממישהו שלא יצא לי לדבר איתו שיחה אחת אמיתית וכל מה שאנחנו עושים זה בחשאי. אבל אני לא מייחסת ללב שלי חשיבות כרגע, אני הכל לגבי הקריירה.
למה תמיד הרעים יותר הם המושכים יותר? אני לא יודעת מה עובר לי בראש, אני רק יודעת שאני מיתגעגעת לסקס עם אלכסנדר בשביל שזה ירגיע אותי.
אבל הנה אני ממשיכה עם אותה הטעות, אני לא מפסיקה לחשוב עליו.

״לקחת את כל הדברים שלך נכון מאמי?״ אימי שאלה כשפתחה את דלת חדרי הישן והפריעה לי באמצע המחשבות.
״כן, אני רוצה לצאת עוד מעט, אני גם צריכה לאסוף את בוני מהשדה תעופה אבל אני קודם רוצה ללכת לעשות סיבוב קצר בשכונה, כי אני לא אחזור בזמן הקרוב לכאן.״
״את מוזמנת, אבל רק שתדעי שניתגעגע אלייך כאן נורא.״ אימי חייכה את החיוך הלבן שלה, הדבר היחידי שירשתי מימנה. כל הילדות שלי חשבו שאני בעיקרון מאומצת, כי אני ואימי לא דומות בכלל. שיערה הבלונדיני שתמיד היה אסוף בקוקו משוחרר לא הזכיר את השיער השחור שלי. עייניה החומות ירוקות ניראו כמו יהלומים ליד העיינים החומות-שחורות שלי.

אני חייבת להודות שהיתגעגעתי לשכונה הזאת, ולמשפחתי. הכל פה כלכך פשוט שלא כמו ניו יורק בכלל.
הכל פה.. פשוט. אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אין כמו העיר הגדולה. פשוט יש רגעים שאת אומרת לעצמך, כמה אפשר?

סיבוב קצר בשכונה הקטנה הזאת גרם לי להבין כמה השנות נעורים שלי היו חסרות היתחשבות בעצמי ובסביבה שלי. התנהגתי לעצמי באכזרות, חשבתי שאני שונה, הפרדתי את עצמי מכולם כי תמיד טענתי שאני בחיים לא ארגיש שייכת, מה שגרם לי להיות קצת כלבה כלפי כל מישהו שניסה להיות קצת נחמד אליי, חשבתי שהם עובדים עלי, או לפחות מנסים.
אבל הסתבר שטעיתי, יש כאלה שבאמת רצו להיתיידד איתי, כך שאני בטוחה שפגעתי בהם תוך כדי שאני פוגעת בעצמי, אם זה הגיוני בדרך כלשהי.
אני אוליי עברתי לניו יורק לפני כמה חודשים אחדים אבל זה ממש לא תכננתי את זה לפני שנה הזאת בחיים לא הייתי. בקושי יצא לי לצאת מהבית אחרי תקופת האוניברסיטה כי לא הבנתי את המשמעות של החיים שלי, לא הבנתי איך אני הולכת להיתקדם עם התואר שלי בחור הזה.
עד שהגיע לי הרעיון של- למה לא לעבור לעזאזל מעיר הזאת? למה לא לחשוב בגדול, ולעשות בגדול? ככה בעיקרון הכרתי גם את בוני שפירסמתי מודעה שאני מחפשת שותפה באינטרנט אחרי שששכר הדירה עוד נמצא בגבול הסטנדרטיות, וגם בוני הבטיחה לקנות את כל הרהיטים, אני רק צריכה להביא את התחת הקטן שלי ולמצוא דרך להגיע לניו יורק. אני לא אשקר ואגיד שהיו עוד מועמדות חוץ מבוני, כי לא היו.
אני יודעת שזה הדבר הכי לא בטוח בעולם לחפש שותפה באינטרנט, זה יכול להיות כל אחד בזהות בדויה. אבל אני שמחה שעשיתי את ההחלטה הזאת כי בלי זה לא הייתי מכירה את בוני, וכנראה גם לא הייתי עוברת.
״היי נעמי!״ שמעתי קול מוכר מאחוריי שגרם לי להיסתובב מהר. ״היי ג׳סיקה.״ קבעתי בחיוך, היא הישתנתה מאז הפעמים האחרונות שראיתי אותה בעיר.
  ״הבנתי שחזרת לחגים נכון? שמעתי שעברת לניו יורק בכלל.״ אמרה בחיוך גדול עד שזה הגיעה למצב ששתינו יושבות על ספסל בגינה ציבורית.
״כן עברתי לניו יורק וכן אני כאן בגלל החגים, גם לך יצא לצאת מהעיר הזאת קצת?״ איזה שאלה מטומטמת, כל הכבוד נעמי. היא ממלצרת בבית קפה היחיד בעיר שבוא היא עובדת כבר מגיל 16.
״לא, את האמת שלא, אני עדיין גרה כאן אחרי שדיי נהרסו לי התוכניות לעתיד את יודעת.״ היא אמרה וגירדה את עורפה והרגשתי רע, תמיד ידעתי שהיו לה תכניות לעתיד שלה, היא הייתה מהילדות החרשניות שלא נתנו לאף אחד להיכנס למרחב שלהם כי הם עסוקים מידי בלתכנן את העתיד שלהם, עד שהיא פגשה סטיוארט כנראה.
״כן זה מבאס, תשמחי לשמוע שהחיים בעיר הגדולה קשים במיוחד.״ אמרתי בניסיון לנחם אותה אבל אותו מבט נישמר על פרצופה. ״אז... אני מקווה שאת לא שומרת טינה לגבי סטיוארט, אני עדיין מיצטערת על זה.״ אמרתי מנסה להחליף נושא.
״סטיוארט? הוא כזה שייך להיסטוריה. הוא היה מניאק גדול אחד ואני באמת שמחה שגמרתי איתו. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי שהתחלתי לצאת איתו.״ היא קבעה בחיוך ופתאום ניזכרתי. זה היה מהסיפורי האהבה האלה של הבאד בוי והבחורה הטובה, וכמובן אני הסתומה שהפרעתי באמצע.
״אז... מי זה שהיה איתך אתמול בקפה?״ שאלה בנוחות כשראתה שהנושא הביך אותי. ״סתם, ידיד.״ קבעתי במהירות.
  ״ידיד? מזל חשבתי שאתם ביחד בכלל!״ היאי אמרה בפרצוף שאבן כרגע ירדה לה מהלב.
״הוא פנוי הידיד שלך?״ היא שאלה בחוקרניות והינהנתי לה.
״את חושבת שיש סיכוי שתכירי ביננו? הוא ניראה טוב ונחמד.״ היא אמרה בחיוך ואני הנהנתי לחיוב, אני אשמח להכיר בינהם, זה עוד יותר יעזור לי לשכוח אותו.
״אני אבדוק כבר, אני אדבר איתו, מבטיחה.״ אמרתי בקול צלול וחיוכה רק גדל. למה אמרתי את זה עכשיו? הייתי צריכה להגזים ולהגיד שהוא נשוי או הומו, אבל לא, מה פתאום.
״תודה תודה תודה נעמי! אני מעריכה את זה כלכך, אני בודדה כאן כל כך ואני רוצה שתדעי משהו. זה משהו שתיכננתי הרבה זמן.״
      ״מה קרה?״ שאלתי בפתאומיות.
״אני עוברת לניו יורק!״ היא אמרה בכמעט צעקה. עכשיו אני באמת אהיה חייבת להכיר לו אותה. נאנחתי,
למה זה כזה מזיז לי בכלל?
״לניו יורק? מתי זה קרה?״ שאלתי באדישות כדי לא להראות את עירבוב הרגשות שהולך לי עכשיו בתוך הגוף.
״לפני חודש, אני אמורה לעבור עוד שבוע ובעיקרון אני גרה לבד באחת מהדירות הקטנות בעיר. אני מקווה למצוא עבודה באיזה מקום שמה כי נימאס לי מהעיר הזאת.״ מעולה, היא במאת מגיעה לניו יורק בלי שום תיכנון? החרא הזה לא עובד בחיים האמיתיים, זה קורה רק בסרטים, וגם זה אם יש לדמויות מזל.