הקטע שלנו

פרק 12

״איפה היית לעזאזל?!״ בוני שאלה כשקמה במהירות מהספה והיה הייתה ניראת כאילו היא ישבה כאן במשך החצי שעה הזאת מאז שהתקשרתי אלייה, רק שאני לא מבינה למה. אני כבר לא נערה מיתבגרת שצריכה שמירה לכל מקום שהיא הולכת, אני בן אדם מבוגר למען השם. ״אני אספר לך מחר, אני רוצה לישון עכשיו בוני.״ נאנחתי והחזקתי את ראשי והלכתי בעקימות כבדה לכיוון החדר.
״השעה שש וחצי מה לישון?״ היא שאלה אותי בבילבול, מה היא רוצה על הבוקר? יש לי עד עשר לפחות להיות ערה.
״שכחת בשבע יש לך שימוע בבית מישפט?״ היא השלימה את המשפט שלה והרצון לא לחיות היה גבוה מתמיד. ״שכחת?״ היא שאלה בבילבול ונאנחתי, אני רק רוצה לישון. אין לי כוח לראות את הפרצוף של אלכסנדר ולא את הפרצוף של אליסון או של כל אחד מהאנשים במישרד הזה, רק לישון.

״השימוע.״ אמרתי באנחה כבדה ביותר בזמן שדימיינתי את עצמי כבר ישנה על המיטה מתחת לשכבות רבות של שמיכות.
״כן השימוע, את מאחרת תיכנסי להיתקלח במהירות את ניראת מזעזע.״ היא אמרה בזילזול ומהרתי להיכנס למקלחת. ניכנסתי להיתקלח במים הכי רותחים, להוריד מימני את כל הקור של היום. למה אני צריכה למצוא את עצמי לבד ברחובות ניו יורק המפחידה בחמש בבוקר? זה באמת היחס שמגיע לי? אני חושבת שבלי גייסון לא הייתי לפחות מספיקה להגיע, אני חושבת שאני אודה לו היום. ״מהר יותר את מאחרת!!״ קולה הצורב של בוני נישמע מאחוריי הדלת. נאנחתי וסגרתי את הברז והיתעטפתי במגבת ויצאתי לכיוון חדרי לקחת בגדים.
״אני באה עכשיו!״ קבעתי כשיצאתי מהחדר במהירות כי מישהי כאן מאחרת והבוסית שלה הולכת להרוג אותה, הבוסית המאוד מעצבנת שלה אם אפשר להגיד.
״ביי בוני!״ אמרתי וסגרתי את הדלת ורצתי במורד המדרגות לכיוון האוטו, אבל כמעט החלקתי עם העקבים. 
״שיט! בוני הולכת להרוג אותי אבל מאוחר מידי להחליף נעליים.״ אמרתי בעצבים כששברתי את העקבים והפכתי את הנעליי העקב העמוסות לנעליים שטוחות והרבה יותר נוחות.
״ככה הרבה יותר טוב.״ נשמתי לרווחה ורצתי לכיוון המכונית שלי, אותה קיבלתי מתנה ליומולדת 18, בצבע הלבן-שמנת מאיזה חברה גרמנית אחת שאמא שלי קנתה לי אחרי שנה וחצי של תחנונים.
״אני מילא מאחרת. אז לפחות אני אתן סיבה לאיחור.״ נאנחתי כשהיסתכלתי במראת האוטו ומרחתי קצת ליפגלוס שקוף ויצאתי לדרך. העיגולים השחורים ניראו בבירור מיתחת לעייני וגם אותם לא היה לי זמן לכסות עם מייקאפ או להשים משהו על הפרצוף בכללי, חוץ ממעט ליפגלוס.

כשניכנסתי לחדר הגדול בריצה, כל המבטים הופנו אליי, כולל המבטים של אלכסנדר ואליסון שישבו ביחד בקצה השני של השולחן הארוך ביותר וניראו כזוג מאושר.
״אני ממש מיצטערת שאיחרתי פשוט-״
״תחסכי לנו לוי.״ אליסון קטעה אותי בחוסר נימוס וגרמה לי לצמרמורת. ״אני צריכה אותך לבחוץ שניה.״ היא חייכה חיוך מזויף וקמה ממקומה ככלבה מקצועית וחשפה חצאית שהבליטה את הגיזרה המושלמת שלה, כל אחד בחדר נעץ מבט וכל בחורה בחדר נאנחה ורק אני בקושי יכולתי לנשום, היא תפטר אותי, אני איחרתי לפגישה הכי גדולה שלי.
״ברור..״ מילמלתי מעט ויצאתי מיד אחריה מחדר השימוע. ראיתי איך כולם הסתכלו עליי, במבט של ׳אני לא קמתי בשעה כזאת מוקדמת בשביל לראות אותה נכנסת לצרות, מה אני עושה פה?׳. רק אלכסנדר, ראיתי אותו לא מסתכל לכיווני בכלל, מדבר עם חבריו כאילו הכל בסדר ושאישתו לא הולכת לפתר אותי עוד כמה דקות.  ״אני חושבת שאת מבינה את ההשלכות לאיחור המאוד גדול שלך.״ היא אמרה ובלעתי את רוקי.
״תירגעי את לא מפוטרת.״ היא אמרה באנחה של חוסר זמן ליבי חזר לדפוק. ״אבל בגלל האיחור שדפקת כאן עכשיו, אני מוציאה אותך מהתיק של גילברמן. תימסרי לאלכס שהוא ניכנס במקומך לתיק.״ היא אמרה בקלילות.
״מה?! את לא יכולה לעשות לי אתזה אליסון! העבודה שלי כאן מבוססת על התיק הזה!״ אטני לא מאמינה שהשטן הזאת במאת לקחה לי את התיק של גילברמן, היא לא יכולה להוציא אותי מהתיק הזה, ממש לא.