הקטע שלנו

פרק 8

״מי היה מאמין.״ בוני אמרה כשעמדנו שתינו מול המראה.
״שתי נשים עם חלומות גדולים מהחיים היתאחדו וככה הצליחו להשלים את מטרתן.״ בוני אמרה בחיוך והיסתכלה עלי דרך המראה, היא צודקת. להיות עורכת דין תמיד היה חלום שלי מאז אותם הלילות של ילדותי עם אימי שישבנו וראינו כל יום שבת בערב את הסרט האהוב עלייה ועליי, ׳פסק דין׳. הבימוי המוערך לשבך של סידני לומט ושיחוקו המעולה כמו תמיד של פול ניומן. חייכתי למשמע המישפט שבוני אמרה לפני כמה רגעים, והיה לי רגע של גאווה עצמית, אני גאה בעצמי. אני גאה במי שאני ואני גאה במעשיי. אני גאה בהשגים שלי ואני גאה במה שהצלחתי להשלים. ״טוב בואי נעוף מכאן.״ בוני אמרה לפתע והוציאה אותי ממחשבותי ויצאנו לכיוון האוטו. ״כן, בואי נעוף מכאן.״ חייכתי מעט והיתאפסתי על עצמי.

הנסיעה הייתה מאוד רועשת. בוני לא הפסיקה לשיר בזייופים ל40 השירים המובילים של החודש, ואני לא הפסקתי לצעוק עלייה שתסתום כי אין לי כוח אלייה על הבוקר. אוליי מצד אחד נדפקתי עם זה שאני היחידה מאיתנו עם רישיון ואוטו, מה שאומר שכל בוקר אני אצטרך לקחת את בוני לסטארבקס על הבוקר בשביל לקנות לה את הלאטה החם שלה, ואז לקחת אותה לעבודה. ״טוב אז.. שנהנה?״ בוני שאלה בציניות כשהורדתי אותה מול ביניין העבודה שלה, ביניין בולט במיוחד מבין הביניינים בעלי הצבע האחיד של ניו יורק. פוסטר ענק של עמוד השער האחרון של המגזין כיסה קיר אחד שלם מכל הביניין, ובוני סיפרה לי שהם מחליפים את התמונה הזאת לפי עמוד השער החדש שלהם כל חודש. ״זה לא לוקח מלא זמן? מה הפואנטה של לעשות דבר כזה?״ שאלתי אותה כשהיא סיפרה לי את מה שהם עושה באופן חודשי בלי שום פואנטה.
״אני מסיימת בארבע נעמי, אני הורגת אותך אם את שוכחת לבוא לקחת אותי!״ בוני קבעה כשפתחה את דלת המכונית ולגמה מכוס הלאטה שלה, אני לא יכולה לסבול קפה. ״אני לא אשכח!״ צעקתי לה חזרה והיא ניכנסה למישרדיים הענקיים של מגזין האופנה שלה.

בדרך למישרד קיבלתי שיחת פלאפון, סופיה-לקוחה׳ היה רשום על הצג אז מיהרתי לענות ולהשים את הפלאפון על רמקול בעוד הוא מונח על ברכיי. ׳נעמי, מקווה שלא שכחת אותי.׳ קולה העדין וחנוק נישמע מכיוון הפלאפון.
׳קשה מאוד לשכוח, אנחנו עדיין ניפגשות היום בשתיים נכון?׳ אמרתי בסוג של צעקה, מקווה שהיא מקשיבה ׳את האמת קיוויתי אם נוכל להקדים את הפגישה לעוד רבע שעה.׳
׳תיתני לי להיתקשר לבוסית שלי ואם אין עומס במישרד אני אבוא. ואני אחזור אלייך.׳ צעקתי בשנית בעודי סורקת את הסביבה, מנסה לראות אם יש שוטרים בסביבה כי אני ממש לא צריכה דוח כרגע. ׳כמובן׳ היא אמרה וניתקה. קולה היה כל כך עדין, כמו הכלי חרסינה שאמא שלי שמה על המדף על יד הטלויזיה, מזהירה את כולם לא להתקרב לאיזור האגרטל כי הוא שביר ותזוזה אחת לא נכונה יכולה לשבור אותו לחלקים קטנטנים.

בניו יורק קשה מאוד למצוא כביש שבוא אפשר לעצור בצד, מה שאומר שהייתי צריכה להיכנס לחניה של מסעדה כלשהי שהייתה נמצאת בקרבת מקום, ולחייג לאליסון. ״תעני, תעני...״ אמרתי לעצמי כשהפלאפון צילצל. היא בטח מסתכלת על הפלאפון הנייד שלה עם המבט המלא שינאה שלה, מתלבטת עם לענות או לגרום לי להמשיך לצלצל.
׳נעמי?׳ אליסון שאלה עם הקול האדיש שלה. ׳אין עומס במשרד במקרה נכון?׳ שאלתי בחוסר סבלנות בעודי רגלי רוטטת מחוסר סבלנות. ׳לא, שקט כאן במיוחד.׳ היא ענתה אחרי זמן ארוך שקט וניתקה, מה עשיתי לה? ״חזרנו ליסודי אני מבינה.״ מילמלתי לעצמי וגילגלתי עיינים וכיוונתי לכיוון המיסעדה.
אחרי השיחה עם אליסון, התקשרתי במהירות לסופיה ואישרתי הגעה אפילו שלא באמת קיבלתי תשובה סופית מאליסון, ״אני בטוחה שאם היא הייתה צריכה אותי היא הייתה אומרת לי.״ אמרתי לעצמי בראש כניסיתי לנחם את עצמי שאני לא עושה משהו שיגרום לפיטוריי. יצאתי מחניית המסעדה במהירות ונסעתי לכיוון מסעדה אחרת, המיסעדה הצרפתית הגדולה בעיר, daniel. המיסעדה עצמה הייתה גדולה מאוד באורכה ועצומה בניפחה, כמו אולם אירועים או משהו בסגנון.
השולחנות כוסו במפות לבנות והריח הצרפתי הציף את המקום.
״שמך?״ המארחת בכניסה שאלה אותי בחיוך בעודה מפריעה לי לבחון את המסעדה ואמרתי לה את שמי.
״היא מחכה לך בשולחן 23.״ היא חייכה חיוך גדול אף יותר, מה שגרם לי לגחח מעט ומיד לגשת לכיוון שולחן עשרים ושלוש. ״נעמי?״ אישה בת שלושים בערך היסתכלה לכיווני בעיינים חומות גדולות ועייפות מאוד. היא לא לבשה שום איפור ושימלה שחורה ארוכה, כמו האלה שהולכים איתם להלוויות.
״כן.״ חייכתי חיוך גדול והיא חייכה בחוסר רצון בחזרה.
״אני מקווה שלא אכפת לך אבל אני גוועת למשהו לאכול עכשיו, לא יצא לי לאכול היום בכלל.״ אמרתי חרש ופתחתי את התפריט באגרסיביות עד שהבנתי שהיא מבטיה בי ומבוגה מיד עלתה בי.
״אז... תספרי לי את העדות שלך גברת זילברג.״ אמרתי מנסה להחליף נושא. ״תיקראי לי סופיה.״ היא קבעה בקול מנחם.
״אוקיי אז סופיה, אנחנו צריכות להתחיל מאיפה שהוא. מה היא העדות שלך?״
״העדות שלי...? בעלי נסע לחופשת עסקים לסופש לפני היום נישואים החמישי שלנו אז חשבתי לנסוע לבית מלון שלו לעשות לו הפתעה. קניתי לו פרחים ושעון חדש של רולקס שהוא תמיד רצה, וכמו סתומה ניכנסתי לחדר שלו והוא היה עם אישה אחרת.״ היא אמרה בקול חנוק.
״מה הרגשת?״ שאלתי בקול מלא עיניין. ״מה זה משנה מה הרגשתי? זה לא יעזור לי בבית המשפט נכון?״ היא הסתכלה על הפינה השניה של המסעדה עם עיינים מלאות לכיוון אחד, כאילו היא מנסה לחשוב או להיזכר במשהו מאוד חשוב.
ונכון, לדבר על רגשות זה אף פעם לא דבר שקל לעשות. זה בסופו של אחד מהדבריים היחידים שבסופו של יום נשארים ביינינו לבין עצמו, אז גם על זה לוותר.
״זה לא יעזור, אני פשוט רוצה לדעת מה הרגש-״
״את האמת? הרגשתי כלום.״ היא קטעה אותי בעודי מנסה להסביר לה למה שאלתי מה היא הרגישה באותו הרגע.
״באותו הרגע שניכנסתי לחדר הרגשתי כלום. זה כאילו כל הרגשות והבעיות והסיבוכים למשך כמה שניות נעלמו והייתי ריקה מהכל. יש לנו ילדה בת ארבע ואחרי שהכרחתי אותו לעזוב את הבית כל לילה אותה שאלה. ׳מתי אבא יחזור הביתה?׳ כל פעם שאני שומעת את השאלה הזאת הלב שלי נישבר מבפנים וכל פעם אותה תשובה, ׳אבא יחזור הביתה כשהוא יצטרך לחזור הביתה.׳
אני אוהבת את בעלי כלכך ואני נתתי לו הכל, נתתי לו את עצמי ואת החיים שלי.
את בכלל יכולה לתאר לעצמך איך זה שאהבת חייך שאהבת כל כך בוגדת בך ככה? מאחורי הגב? עם ילדה בת עשרים שלא מבינה כלום מהחיים שלה ותעשה הכל בשביל כסף?״ היא הסתכלה עמוק לתוך עייני, כאילו היא מנסה לחדור לנשמתי, בעוד היא אמרה את הילדה בת 20 שתעשה הכל בשביל כסף וגרמה לי לבלוע רוק באגרסיביות כשהמשכתי לכתוב בפינקסי.