הקטע שלנו

פרק שש

צילצול הפלאפון המציק שלי נישמע לפתאום והעיר אותי משנתי. שוטטתי את ידי על השידה ליד מיטתי עד שהרגשתי את הפלאפון והרמתי אותו כדי לראות מי מיתקשר.
'אליסון בראון' היה רשום על הצג וליבי צנח, מה היא רוצה על הבוקר? התקבלתי? יותר מידי שאלות עברו לי בראש במקום פשוט לענות לפלאפון. אם אני לא קיבלתי את העבודה? ואם אני כן? אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה. לשתי האופציות יש יתרונות ולשיתהם יש חסרונות שאני כבר לא יודעת מה מנצח.
״הלו?״ שאלתי בקול שקט והרגשתי אי-נוחות פיתאומית.
״אני מדברת עם נעמי לוי?״ קולה של אליסון נישמע בצד השני, שכבר גרם לי לכמעט איבוד הכרה.
״כן.״ אמרתי ובעלתי את הרוק שנותר לי בפה אחרי השינה.
״אני שמחה להודיע לך שהיתקבלת לעבודה נעמי. אני רוצה לראות אותך ב11 במישרד שלי, מובן?״ שאלה בקול קשיח אבל לא אכפת לי, יותר מידי סרטים רצים לי בראש עכשיו.
״כן מובן, תודה אליסון.״ אמרתי בקול חנוק, אני שמחה. אני מאוד שמחה. קיבלתי את עבודת חלומותיי.
״תקראי לי גברת בראון.״ אמרה בקול מיתנשא וניתקה. מישהי פה שינתה מעט את הגישה שלה מאז הראיון. לא סובלת כלבות מיתנשאות.

השעה הייתה כבר 10 אז קמתי מהר לכיוון האמבטיה למיקלחת קצרה. עבר שבוע וחצי כבר מאז הראיון שלי, שבוע וחצי מכל החרא שקרה לי פה בימים הראשונים שלי. בשבוע וחצי הזה אני הייתי רוב הזמן בבית, ראיתי טלויזיה ואם יצא אז לפעמים אני ובוני היינו הולכות למסעדות קטנות ברחבי העיר, ניצלנו את המיטב מניו יורק השקטה בשבוע וחצי. שבוע וחצי בלי מחשבות, ריבים, דרמה והרבה מאוד אוכל.

ציחצחתי שיניים והיתקלחתי משהו כמו חצי שעה ואחרי המיקלחת יצאתי ולבשתי את החצאית השחורה החלקה הנורמאלית היחידה שהייתה לי ואת אחת החולצות של בוני שבכלל ישנה, היא לא קיבלה עדיין תשובה אבל אני מקווה שהיא תהיה חיובית, אנחנו צריכות את הכסף בשביל הדירה. נעלתי נעלי בובה שטוחות והשארתי את שיערי כמו שהוא ושמתי מעט מהאיפור של בוני. ״אני מוכנה.״ אמרתי לבועתי במראה אחרי שלקחתי תיק צד והכנסתי לתוכו את כל המיסמכים, ארוחת צהריים וליפגלוס.
שמתי לב שהשעה הייתה כבר רבע ל11 אז מיהרתי לצאת מהדירה ולרדת במדרגות.
ניכנסתי למכונית ונסעתי בהכי מהר שאני יכולה. כמובן קשה לשכוח שזאת העיר ניו יורק והפקקים היו חלק גדול מאוד מימנה.

״נו נו כבר!״ צעקתי לעצמי במכונית באמצע פקק גדול שהשעה הייתה כבר חמישה ל11. הפקקים בעיר הזאת יכולים לדכא בן אשם, במיוחד בן אדם שמאחר למקום כל שהוא.
אחרי שתודה לאל הפקק ניגמר הגעתי לביניין ב11 וחמישה באיחור מטורף אז רצתי לכיוון הדלת הראשית ודחפתי אותה ורצתי לכיוון המעלית.
״יש את היום הזה ביותר איטי?!״ נאנחתי לעצמי בתוך המעלית אחרי שלחצתי על קומה חמש.

המעלית נעצרה בקומה חמש אז רצתי מהר לכיוון המשרד, בלי באמת להסתכל לאן אני רצה, עד שניתקעתי גדול במשהו ועפתי אחורה. הדפים שלי עפו לכל עבר, יום המזל שלי זה לא.
״תיסתכלי לאן את הולכת!״ המשהו קבע והיסתכלתי למעלה, זה היה בחור עם שיער חום כהה ונמשים בקטנה, הוא לבש סריג שחור וגינס כחול.
״אני אסתכל לאן אני הולכת? תיראה מה עשית!״ קבעתי כשאספתי את כל הדפים שנפלו בערך על כל הקומה והוא היתכופף לעזור גם.
״תודה לפחות שאתה עוזר גם.״ ניסיתי להשמע נחמדה, רושם ראשוני זה הכי חשוב.  ״את הפלת את כל הדפים שלי בנוסף!״ הוא קבע וגילגלתי את עייני למשמע הטיפשות. ״אידיוט.״ מילמלתי והוא היסתכל עליי בשינאה ואני מניחה שהוא שמע.
הרמתי מחצית הדפים שזהיתי בקטנה שהיו שלי וקמתי מהריצפה הקרה.
״תהנה.״ קבעתי כשהשארתי אותו עם כל הדפים הנוספים שהיו מפוזרים על הרצפה וחייכתי לעצמי בדרך למישרד של אליסון.