הקטע שלנו

פרק שבע

השבוע הזה היה השבוע הכי חסר תכלית והיגיון ך שהיה לי בשלושה השבועות שאני נמצאת בהם בניו יורק.
אליסון לא סובלת אותי ומעמיסה עליי תיקים , אלכסנדר ואני בעיקרון שוכבים כמעט כל יום בלי שאלות מיותרות, כל יום במקום אחר בביניין, אני לא חושבת שאי פעם יצא לי לחזור לדירה שלהם, הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לאבד את העבודה הזאת. בוני ואני מנסות לנצל את ניו יורק עד הסוף אבל עד עכשיו לא יצא לנו לעשות כלום חוץ מלנסות לממן את הדירה. המציאות יותר מידי שונה מהדימיון.

״בוני, התקשרו מהעבודה שלך אתמול אבל אמרתי להם שאת לא כאן.״ אמרתי לבוני כשרגע התעוררה משינה עמוקה בעוד אני יושבת על תה הבוקר הרגיל שלי. אני לפחות מקווה שהיא תבין את הרמז. ״עבודה? אני לא עוב.... רגע!״ היא קטעה את עצמה וגרמה לי לצחוק. ״התקבלתי?!״ היא קפצה באושר והינהנתי את ראשי להסכמה ולא יכלתי שלא לחייך למשמע השמחה שלה. ״היא אמרה לך מתי אני מתחילה?״ היא נרגעה מעט ושאלה בציפייה. ״כן, ביום שני על הבוקר. אז אני חוששת שאני צריכה להשאיר אותך כאן לבד, יש לי גם עבודה להגיע אליה. תסדרי את התיק שלך ותלכי לישון, אני אחזור בערך בסביבות חמש.״ אמרתי וחזרתי לחדרי לקחת בגדים.

לבשתי חצאית אדומה וחולצה אפורה רחבה אותה הכנסתי לתוך החצאית הגבוהה והרופפת ומשקפי שמש, מראה קלאסי לבחורה ניו יורקית טיפוסית. אם הייתם אומרים לי שבתקופות שגרתי עם אימי שבעוד שלושה שבועות מאותו היום הייתי יוצאת עם חצאית כזאת מהבית, הייתי צוחקת לכם בפרצוף. מה שהעיר הגדולה יכולה לעשות לי. אני מרגישה שהישתנתי, אני יודעת שהשתנתי. אני מתחילה להיתבגר יותר ולהתלבש כמו אישה בגילי, אני יודעת שהשינוי הזה הוא לטובה כי אני מרגישה שהוא לטובה, אני מרגישה שהוא רק עוזר לי.

השעה הייתה אחד עשרה ויצאתי מהדירה כשראיתי שבוני בשינה עמוקה כבר בחדרה מה שגרם לי לגחח מעט. נעלתי את הדירה ויצאתי למכונית לכיוון המשרד. לא היה לי כוח לעבודה, רציתי לישון בדיוק כמו שבוני ישנה עכשיו, אבל כמובן ששגרה יומית מחכה לי, לשכב עם אלכסנדר, בטח במשרד שלו או משהו, צעקות מאליסון ועצבים בקפיטריה, כמו כל יום טיפוסי.

״איחרת.״ המשפט הקבוע של אליסון נשמע כמו כל בוקר. ״אני יודעת שאיחרתי.״ אמרתי בגילגול עיינים תוקפני.
״יופי שאת יודעת, אז אל תאחרי יותר בבקשה.״ היא היתגרתה בי כשניכנסתי למשרדה.  ״מצטערת, אני לא שולטת בפקקים.״ אמרתי בחזרה בקול משועמם.
״אותו תירוץ כל פעם מחדש, באמת?״ היא שאלה והרימה את הגבה שלה ואני שתקתי, שתיקה יפה לחכמים.
״אני נותנת לך את התיק הזה לוי, אני סומכת עלייך.״ היא אמרה ונתנה לי תיקיה חומה, התיק הרציני הראשון שלי. עד עכשיו זה היה עיניינים מישרדיים וכמה ברורים בשביל עורכי דין אחרים, אבל אין דבר יותר משמח מלקבל את הדבר שהכי חיכית לו.
״תודה אליסון. את לא תיתחרטי על זה.״ אמרתי מחויכת
״בפעם האלף, זה גברת בראון בשבילך.״ היא אמרה בעצבים אך היתעלמתי ויצאתי מהמשרדה בהיתלהבות למשרדי הקטן בקומה שלוש. קשה לי לעכל שיש לי משרד, ועוד יותר קשה לי לעכל שקיבלתי את המשרד הזה רק בזכות אלכסנדר, שווה לשכב עם הבוס שלך.