חודש ינואר אף פעם לא באמת עיניין אותי, זה פשוט החודש שמיד אחרי חג המולד, החודש הראשון של השנה.
לוקח לי זמן לקלוט למה הכנסתי את עצמי בחודשים האחדים במקום הזה שנקרא ניו יורק, אני מנהלת רומן עם המנהל שלי ובנוסף אני סוג של בת זוג של בן דוד של השותפה שלי, ובנוסף היה לי משהו עם ידיד שלי, אני מרגישה כאילו שדה חולת מין הישתלתה לי על החיים.
הכל מאוד מעורבל עבורי בזמן האחרון, אז החלטתי לעשות לעצמי קצת סדר בראש.
זה היה אמצע חודש ינואר, ניכנסתי לחדרי הקטן ונעלתי את הדלת, הוצאתי דף.
'סדר בחייה של נעמי לוי.״ רשמתי באויות גדולות ומושקעות ומיד סידרתי לעצמי רשימה.
1. להיתרכז יותר בעבודה מאשר בגברים.
2. לשמור על קשר יותר הדוק עם המישפחה.
3. להבין מה אני מרגישה לגבי ג׳ונתן ואם שווה להמשיך.
4. לברר קצת מה קורה עם גייסון.
5. ליצור יותר קשרים בעבודה.
6. להיתחבר יותר לבוני.
7. להפסיק את הרומן עם אלכסנדר.
קיפלתי מהר את הדף ודחפתי אותו לאחד המגירות.
בתיכנון בראשי עבר לעבור על המשימות אחת אחת, כי בכל זאת, הכי קשה שמורה לסוף, שאני באמת אכיל שינוי בעצמי.
אני מוכנה למשימה הראשונה, אני הולכת לעבודה ולא יוצרת קשר עם שום גבר שם, כולל אלכסנדר וגייסון.
היום בערב יש לי דייט עם ג׳ונתן, לקח לי זמן לגרום לו לסלוח לי על הטעות המייגעת שקרתה בדייט האחרון שלנו, שמאז עבר כבר שבוע, אבל אני בטוחה שהוא עדיין שונא אותי, אני בחיים לא הייתי סולחת לעצמי על שטות טיפשית כזאת, אני לא בטוחה שזה אפשרי בכלל.
אבל דבר אחד אני כן יודעת, זה רק מראה כמה הוא באמת אוהב אותי, ואני בכל זאת לא יכולה להרגיש אליו כלום בחזרה, אני פשוט בן אדם רע.
״אל תיצרי קשר עין עם אף אחד, אל תיצרי קשר עין עם אף אחד...״ אמרתי לעצמי בשקט בדרכי למעלית
מיתנשפת בשמחה שהיא ריקה.
התיכנון שלי להיום זה להיכנס למישרד בשקט ולנעול את הדלת ולצלול בתוך עבודה ותיקים, לפחות עד שאני אהיה שנונה מספיק בשביל משימה מספר חמש.
״רגע!״ קול מוכר נישמע מעבר לדלת המעלית שניפתחה בפראות לפני שהספיקה להיסגר.
״היי גייסון.״ חייכתי חזרה כאילו לא היתבאסתי ממש, ואני אפילו לא יודעת למה.
אני כן יודעת שהוא וג׳סיקה עדיין יוצאים, בהצלחה להם עם זה.
״אני רציתי להודות לך, השידוך הזה עם ג׳סיקה ממש עזר לי להיתגבר עלייך ואני חושב שזה היה מאוד נחמד מצידך, תודה.״ מבטו הראה תודה אמיתית, אבל גם באותו הזמן צער מאוד עמוק שמיתחבא לו בתוך עיניו החומות דבש.
״אם לא שמעת, אני יוצאת עם מישהו עכשיו.״ אמרתי בגאווה, לראות איזשהו מבט של חרטה או של קנאה בפניו, אבל כלום, הוא נישאר חתום למשמע מילותי.
״אני שמח שהחלטנו שנישאר ידידים, זה באמת סידר אותי בדרך כלשהי, תודה לך.״ הוא חייך ורכן לעברי לנשיקה קצרה בלחי, ויצא מהמעלית לפני.
הבטן שלי היסתחררה כנעלתי את עצמי במשרד מנסה להבין מה הבעיה שלי, אפילו במשימה הכי קלה נכשלתי.
אני לוקחת נשימה עמוקה למדי ומיתיישבת על כיסא המשרד שלי, מנסה להבין מה זה היה.
הנשיקה הזאת העבירה לי רטט לא רצוי בלחי והובכתי מעט, אני יודעת שאני לא אמורה להירתע ממגע אינטימי, אבל זה משהו אחר, זה גייסון.
תיקתוק בדלת קטע את העבודה שלי ומיהרתי לשחרר את הנעילה, הנה עוד פרצוף מאוד לא רצוי בחיי.
״התיק עם הגקסונים חייב להגיע לבית המשפט עד מחר, אל תגרמי לי להיתחרט ששמתי אותך במשימה הזאת.״ הקול המעצבן שלה חילחל לי לתת מודע בדרך נסתרת, אני שונאת אותה והיא שונאת אותי, אני באמת לא רואה שום דבר רע בשינאה הדדית.
״ברור אליסון.״ אמרתי בשיעמום וחזרתי להביט בתיק של משפחת ג׳קסון, תיק דיי כבר לדעתי.
המישפחה תובעת את מקום עבודתו של האבא אחרי שהיתלונן על זה שלא נותנים לו זכויות שוות במקום בגלל צבע עורו הכהה.
זה מזעזע אותי כמות הגזענות והדעות הקדומות שנימצאות בדור הזה, אנשים לא צריכים לשפוט אחרים בגלל דת גזע צבע ומכל נקודה אחרת.
היום הארוך הזה עבר, אבל עוד כמה ימים הימים הארוכים באמת מתחילים, הימים של תחילת המשפט של הגקסונים. אני מרגישה שנצליח לעבור את זה כי ההוכחות מוצקות מספיק בשביל הבסה מנצחת לצד של המקום עבודה.
אני פונה לכיוון המעלית בשקט בשעה תשע בערב אבל לא לפני שאני שולחת לג׳ונתן שאני עייפה מידי בשביל דייט היום ואני אשמח אם אפשר לדחות למחר, אני שמחה שהוא הסכים.
היום היה טוב, לפי מילותיה של אליסון אלכסנדר נמצא בחופשה כלשהי באי טרופי מרוחק מארצות הברית, והוא יחזור עוד שבועיים.
אני חייבת להודות שזאת הקלה מיידית, איך שהוא יגיע אני אגמור את הסיפור הזה, אפילו שאני בטוחה שעד עשיו הוא כבר שכב מחצי בנות האי, אבל המחשבה הזאת נימחקת ממוחי כמה שניות אחרי זה. לא באמת אכפת לי. אני מנסה לפתוח דף חדש לחיים באמת טובים עם ג׳ונתן, ואני מקווה שאני מצליחה.
נשמתי עמוקות כשדלת המעלית נפתחה אבל באותו הרגע הנשימה נעתקה, עוד פעם הוא.
״במה זכיתי שאני ניתקל בך שוב?״ הוא הרים את ידיו וגירד בנקודה לא ברורה בקודקוד ראשו.
״מה אתה עושה כאן בשעה כזאת מאוחרת?״ שאלתי בבילבול, הוא רק מוסר פה מכתבים.
הוא ענה שהוא היה מאוד עסוק היום, ושהבעלים שלו אמר שיש לו סיכוי טוב מאוד לקידום, מה שטוב מאוד לו ולג׳סיקה.
איך שהוא הזכיר את ג׳סיקה נירתעתי, אף פעם לא סבלתי אותה. וזה לא קשור אליו את האמת, אני פשוט מוצאת אותה מעצבנת ואני שונאת אותה.
״אנחנו בסדר נכון לוי?״ הוא שינה נושא במהירות כששתינו ירדו מהמעלית לקומת הלובי.
״כן אנחנו בסדר ג׳ייסון, אני עם ג׳ונתן ואתה עם ג׳סיקה וזה עדיף לשתינו שזה ישאר ככה.״ חייכתי מעט בשביל שהוא יאמין לי, אבל גם בשביל שאני אאמין לעצמי.
״אוליי בהיזדמנות נצא לדאבל דייט.״ הוא קרץ לי וחייך את חיוכו הקבוע ואז המשיך ללכת לכיוון הדלת כשאני נערצתי במקומי.
״אני לא חושבת שזה רעיון טוב.״ המוח שלי מעורפל מידי בשביל להמשיך להיסתובב ליד האנשים שהכניסו אותי למצב זה מההתחלה, אני מעדיפה להידבק לרשימה, בלי חריגות יוצאת דופן.
דאבל דייט? זה נישמע לי רעיון מאוד גרוע שגייסון וג׳ונתן יפגשו, במיוחד שאני מעורבת.
אני יוצאת מהביניין החנוק לאוויר הקריר שמסמיר את שערות ידיי ורצה במהירות לכיוון האוטו שלי שהיה מוחנה בדיוק מול כניסת הביניין.
פתחתי את האוטו לרווחה והתנעתי במהירות, נותנת גז לכיוון הדירה, אני מרגישה המיטה שלי זה המקום היחידי שיכול להרגיע אותי עכשיו.
אני מניחה שזה הכל ביחד, הלחץ מהעבודה והמבטים הקראים מאליסון, ג׳ייסון והחברה החדשה שלו וג׳ונתן והדחף לצאת עם מישהו שאני מרגישה כלום אליו.
למה אני ממשיכה להשים את ג׳ייסון כבעיה אם אנחנו רק ידידים?
אני יודעת שזה לא הפרק הכי יפה ואת האמת הוא גם דיי משעמם, אבל תישארו איתי כי יש טוויסט בעלילה שדווקא כן יהפוך אותו לקצת יותר מעניין!
22 הצבעות
5 תגובות
ואני ממשיכה.
אוהבת מלא❤️❤️