״נומיי! קומי! זה חג המולד!״ צעקתיו של כריסטופר נשמעו על הבוקר. ״מה קרה לך בפרצוף? ירדו לך דמעות שחורות?״ שאל בחוסר הבנה כשהיסתובבתי אליו בפרצוף בוקר והבנתי שכל המסקרה נמרחה לי מאתמול בלילה.
״אפשר לקרוא לזה ככה.״ גיחחתי מעט כשהיתיישבתי על המיטה משכיבה. אחרי שג׳ס יצאה אתמול מהחדר שלי, חשבתי על זה קצת. אני ממש ממש לא בכיתי, אני פשוט שכחתי להוריד את המסקרה כשהלכתי לישון, אז היא נמרחה בעודי ישנה.
הבנתי שיש בעיות הרבה יותר גדולות בחיים, ושאני מתלוננת על כלום. ״עם מחשבות טובות, דברים טובים קורים.״ המשכתי להגיד לעצמי, במחשבה שאם אני אמשיך להגיד את זה לעצמי, אני באמת אאמין לזה. אני לא מבינה מה עובר עליי, זה כמו כל הסבל שהבנות שמגזימות לגמרי אומרות כשהן במחזור. שיש להן רצון רב להרוג כל דבר שנימצא סביבן וכל פעם מישתנה להם המצב רוח כמו עונות השנה, בבירור. זה שטויות כי זה לא באמת קורה, אבל זה בדיוק מה שקורה לי עכשיו. אני מגזימה שאני עצבנית אבל בעצם על כלום, כי הרגשות שלי נימצאים איפשהו במקום רחוק מאוד מההיגיון?
אם הייתם אומרים לי לפני שלושה חודשים שאני הולכת לפתח רומן עם גבר נשוי מתחת לאף של אישתו ובאותו הזמן לפתח רגשות לדוור מעצבן? הייתי כנראה צוחקת לכם בפרצוף.
מדהים שגם המציאות צוחקת לי בפרצוף.
״לך תיראה ביינתים מה סנטה הביא לך, אני בטוחה שאתה תאהב.״ חייכתי אליו והוא רץ אל מחוץ לחדר וצעדיו הקטנים נשמעו במורד המדרגות. ״עוד יום, עוד סבל.״ נאנחתי כשקמתי למיקלחת לנקות את הפרצוף ולפתוח את הבוקר עם מקלחת שתעזור לי להרגיש טוב ולפתוח את הבוקר נקיה.
בעוד אני מדליקה את המים וממלאת לעצמי אמבטיה, אני מביטה לכמה שניות במראה. שיערי יצא מכל הרף של הגיון ופרצופי מרוח באודם ומסקרה, וקצת אייליינר. עייני החומות נראו עייפות מתמיד, עיגולים שחורים עיטרו אותם כבר מהיותי נערה, ׳זו בעיה גנטית, וזה גם כי את יותר מידי עם הטלפון הזה שלך!׳ אימי תמיד נהגה להגיד לי, אבל לא באמת הקשבתי לה.
התרכזתי אחרי כמה שניות, נגשתי לפלאפון שלי וכשבאתי להשים שירים לרקע צליל הודעה ניכנסת הרתיע אותי, עוד פעם הוא.
׳אז.. איך בוקר חג המולד הולך לך ביינתים? גייסון xoxo׳
יכולתי לדמיין את החיוך שלו מעבר למסך, היה קשה לי שלא לדמיין את החיוך שלו למען האמת.
׳הוא היה מעולה, באמת. עד שכמובן אתה שלחת הודעה. נעמי.׳ שלחתי בעצבים מההתחכמיות על הבוקר וניכנסתי בשקט לאמבטיה שהיה מלאה כמעט עד סופה. ״תיתמקדי בעיניין איתך ואם אלכסנדר, את באמת צריכה עוד גברים כל הראש שלך עכשיו?״ נשמתי עמוקות. המים טיהרו את גופי המלוכך, אני צופה בגופי מתחת למים, גוף ממוצע. אני מעבירה את אצבעותיי במים שכבר מזמן התלכלכו מזיעתי והאיפור שנשאר לי על הפרצוף, ומבינה לעצמי שהחיים באמת לא כאלה גרועים כמו שאני מתארת אותם, באמת.
״מה דעתך על משחק כדורגל קצר עם אחיך שהיתגעגע אלייך?״ שאל אחי הקטן בזמן שאני ישבתי בחצר קוראת ספר עם מגבת עוטפת את שיערי, ומנסה להיתעלם מהמציאות. אני אשקר אם אני אגיד שאחי לא נראה טוב, שיער שחור כמו שלי ועיינים ירוקות אותם ירש מאבי, עם מעט נמשים על פרצופו. יש לו את המראה של הילד הטוב אבל אם מכירים אותו מבינים שהוא ממש לא. בגיל 17 הוא תמיד המשיך להזכיר שג׳ס הייתה טעות, הם היו ביחד כמה חודשים אבל אח שלי לא היה מוכר כאחד שיכול לשמור על המיניות בשביל עצמו. זאת הייתה תקופה מעט קשה בשביל אמא שלי, כי לא מספיק שהיינו בבעיות כלכליות, הדבר האחרון שאמא שלי הייתה צריכה זה תינוק על הראש שלה. אבל כמה שנים אחרי זה, כריסטופר הוא חלק בלתי ניפרד מהשגרה שלה, היא באמת אוהבת אותו, וכך גם אני.
בניו יורק קפוא בזמן חג המולד, אבל כשמגיעים לעייריה הקטנה הזאת מבחינים בשינוי מוחלט. ״תפסיק לדבר על עצמך בגוף שלישי, אחי.״ חייכתי אליו בציניות וחזרתי אל הספר.
״נו משחק אחד, לזכר הימים הטובים שלנו.״ הוא חייך את חיוכו הכובש שכבש כל אחת וגרם לי לגלגל עיינים. ״מישחק אחד, וזהו.״ היסתכלתי עליו ברצינות ומבטו הישתעשע עוד יותר. ״בילדות נצחתי אותך, וזה בחיים לא הולך להשתנות לוקאס.״ צחקתי מעט וניגשתי למשחק כדורגל קצר עם אחי.
״אויש בנים, לא נימאס לכם להפסיד ולהבין שאנחנו טובות יותר?״
״אל תיתלהבי, מזל של מתחילים!״ אמר בציניות בזמן שגרם לי לצחוק.
״אני לא מיתלהבת, וזאת ממש לא הפעם הראשונה.״ חייכתי עוד יותר וניכנסתי לתוך הבית לשתות מים.
מאז ומתמיד לאחי היה נטייה תחרותית בכל מיני דברים, הוא חייב לנצח. אבל עם השנים זה ירד לו כי הוא הבין שאחותו הגדולה פשוט יותר טובה. ״אני שמח שלפחות גרמתי לך לצחוק, את ניראת בדיכאון אחותי.״ אמר באווירה של צחוק והחזיר לי את המחשבות הרעות. ״זה כלום, זה באמת כלום.״ אמרתי מנסה להכחיש. ״אני סומך עלייך, אבל כדי לבחור הזה הזה להרגע ומהר או שאני אגיע לניו יורק וארביץ לו בעצמי.״ הוא דיבר במבטא המאוד חלש שלו ואני צחקתי.
״איך אתה-?״
״ג׳ס.״ חייך כשקטע אותי, פעם אחרונה שאני מספרת לה משהו.
״אתה בא לעוד משחק או שהספיק לך השפלות ליום אחד?״ ניסיתי להכחיש את מה שקרה לפני כמה שניות, כי זה היה ברור לי שהוא רצה תשובות.
״היית מתה נעמי.״ חייך וחזרנו לחצר הקטנה לעוד טורניר קצר.
״לאן את הולכת? בדיוק התכוונו להתחיל לאכול.״ אימי אמרה בבילבול. הגיע שעת הצהריים, מה שאומר, ארוחת הצהריים המשפחתית. כשישבתי בחדרי, אחרי המשחק הקצר עם אחי, הבנתי שאני באמת מתגעגעת לשכונה הזאת, לאווירה של העיר הקטנה, אני מתגעגעת לחיים הקודמים שלי. ״אני יוצאת לטיול קצר בשכונה, אני אחזור פשוט ממש היתגעגעתי לאנשים פה.״ חייכתי וסגרתי את דלת הכניסה אחרי בעדינות בלי באמת לראות מה הם אמרו על היציאה הפתאומית שלי.
״אותה שכונה משעממת כמו תמיד.״ לחשתי לעצמי בשקט וניגשתי לאחד מהפארקים ליד הבית. אוליי זאת אותה שכונה משעשעת, אבל היא מלאה בזכרונות הילדות שלי.
אין הרבה להגיד, אין הרבה לחפור. זאת שכונה של אוכלוסית מבוגרים וחלק מאוד קטן בעיר הם צעירים. זה לא סוד שהיום הצעירים מחפשים ריגושים במקומות גדולים, רק לא להיכנס לשיגרת היום המשעממת של העיר הקטנה. ואין מה להאשים אותם אבל הערים הגדולות מייאשות, מאוד.
״את מוכנה ללכת? זה הפארק שלנו!״ שמעתי צעקה מאחוריי והיסתובבתי לחבורת ילדים בני 15 או פחות יושבים עם חבילות סיגריות זרוקות בין רגליהם ובקבוקי בירה וויסקי מעט ריקים
״אני בת 22, וזה לא הפארק שלכם, אז תרגעו. מה ניסגר עם הדור של היום?!״ אמרתי בעצבים והפנתי את פרצופי לצד, לא לחטוף עוד עצבים, ומבטם המבולבל מיהר להופיע.
״אתם לא צריכים לעשן בגיל כזה אתם יודעים.״ אמרתי בבגרות כשניסיתי להראות אמפתיה כלפי חברות הבני נוער שיושבים לפניי ומסתכלים עליי כאילו נפלתי מכוכב אחר לגמרי.
״ואת לא צריכה להיתלבש כמו אמא שלי בגיל הזה.״ אחת הבנות אמרה וצחוקם של חבריה מיהרו להגיע.
״אני לא אמשיך את זה.״ אמרתי בבגרות והיתקדמתי לכיוון אחר לגמרי.
״מה יהיה עם הדור הזה?״ שאלתי באנחה כשהיתיישבתי על נדנדה בפארק נטוש. אם יש דבר אחד שהעיר הזאת מלאה בו, זה בפארקים.
קול מאחורי גרם לי להיבהל ולהירתע מיד.
״נעמי? מה את עושה כאן?״ קול מוכר שאל מאחורה. הבן אדם שהכי לא רציתי לראות עכשיו, מה עושה פה? הוא מבלבל אותי. עם פרצופו המתוק וחיוך הכובש והלבוש הלא מיתאמץ. ״גייסון, מה אתה עושה כאן?״ שאלתי בבהלה וניסיתי לשמור על השיווי משקל שלי אחרי שכמעט נפלתי על פרצופי.
״אני בחגים אצל דוד שלי, אני מגיע אליו פעם בכמה שנים טובות. מה את עושה כאן?״
״אמא שלי גרה כאן, אני כאן לחגים גם.״ חייכתי מעט, אני נמצאת כאן כל הילדות שלי, אני גדלתי פה, ובחיים שלי לא ראיתי אותו פה. ״נהדר.״ אמר וחיוך ציני הופיע על פניו המחוספסות, מעט זיפים שהראו על ימים חסרי מנוסה וכוח. ״מעולה.״ אמרתי בחזרה, השיחה הזאת לא מיתקדמת לשום מקום. ״היה נהדר לראות אותך, אני חושב שאני אלך עכשיו.״ הוא קבע ומשהו בראשי אמר לי שהוא יכול ללכת אבל היה את החלק העקשן שאמר ׳אל תוותרי, את ההיזדמנות שלך את קיבלת.׳
״לא חכה גייסון!״ צעקתי בלי חשיבה למה שאני עושה. ״מה?״ שאל בבילבול.
״חשבתי אולי.... תירצה לצאת לקפה או משהו מתישהו.״ חייכתי בבושה והוא חייך חזרה, הוא בטח צוחק עליי כי אני מפגרת. משהו בראשי המשיך להגיד לי בלי הפסקה, מה את עושה? את באמת רוצה להפוך לבדיחה אחת גדולה נכון?
״אני אשמח לבוא איתך לקפה נעמי לוי, ניקבע כבר.״ אמר, ותשובתו הייתה הרבה יותר נחמדה ממה שציפיתי.
״אבל לפני הכל, לפני שנאחנו באמת פותחים הכל כמו מבוגרים, מה היה הקטע של ההודעות?״ שאלתי בסקרנות. זה לא הציק לי, זה אפילו החמיא לי שלמישהו באמת אכפת איך החיים עוברים עליי. ״אני מצטער, אני מתנהג כמו ילד קטן כשמישהי מתחילה להמצא חן בעייני.״ הוא גירד בקודקוד ראשו בחרטה והלך לכיוון מימנו הוא בא.
אוהבת❤️