New Year New Thing-Larry stylinson

Part 46

לואי וויליאם טומלינסון:

אתמול סיימנו את היום בזה שהארי התחיל במסע שכנועים שאלך לדבר עם הוריי.
אני רוצה, אבל מפחד. לא רציתי שאבי יגלה את זה ככה, ידעתי שהוא יהיה כל כך מאוכזב מכמות השקרים ששפכתי לו עליי ועל הארי.
אבל במוקדם או במאוחר אצטרך לדבר איתם, לפחות להסביר להם וללכת.
אתמול בסופו של דבר נשפכנו למיטות כשהגענו לבית, תכננו לגזור את השיער אבל... ובכן, כנראה פעם אחרת.
"כשתחזור מההורים שלך נעשה את זה" זה מה שהארי אמר אתמול, הוא ממשיך לדחות את גזירת השיער שלו, ובכן אני לא מאשים אותו, זה שיער שכל אחד היה חולם לאחד כזה. בכל מקרה, הארי אמר שאם  אני אצליח אני יביא לי משם בגדים בשביל שיהיה לי.
המונית עוצרת כרגיל, בכניסה לשכונה הדתית. אני יוצא מהמונית, מרגיש איך הלחץ שלי גובר יותר ויותר ככל שאני קרוב יותר לבית.
אני מגיע לדלת, נושם עמוק לפני שאני פותח אותה, אך אף אחד לא היה בבית, הבית היה שומם, לא דייזי ופיבי שמפריעות בדרך כלל ללוטי, לא אימי שאמורה להיות במטבח, לא אבי שבדרך כלל יושב בשולחן האוכל.
אך אני שומע קולות מהמרפסת, אני מסב את מבטי ורואה את אימי ואבי שם, אימי מדברת בזמן שאבי יושב ומקשיב לה.
זה הכה בי כמכה מחשמלת, אני נעלם להם, בידיוק כמו פיזי, הם לבד.
אני מתקדם חזרה לדלת אך נעצר כשאני שומע את אימי
"לואי? "
שיט.
אני מסובב את מבטי להביט שוב במרפסת, רואה את אימי, שבניגוד לפעם, הייתה עם עיניים נפולות, מאכזבה. אני מבין שאין לי כל כך ברירה ולנשום עמוק, וללכת אליהם.
"תעשה את זה. אתה יכול. " המילים של הארי הדהדו בראשי
אני עומד מול אבי שישב בכיסא שלו, ומול אימי
"ובכן, אמ... אני מצטער שגיליתם את זה ככה, אני מתאר לעצמי שידעתם שזו לא הדרך שרציתי שתגלו את זה. אבל אין לי כל כך ברירה..." אני מסתכל על אבי שככל הנראה מתאפק לא להתפרץ עליי, ואת אימי שהדמעות בעיניה, מה שמעלה את דמעותיי גם כן
"תשדר להם ביטחון, שאתה כבר לא הילד הקטן" אני עוצם את עיניי ומדמיין את עיניו של הארי, שסומכות על כל צעד שלי
"אני רק רוצה להגיד שאני... מאוד מאוד אוהב את הארי, ולא משנה מה, אני איתו-"
לפתע אבי קם ויצא מהמרפסת בסערה, אימי התייפחה והחלה לבכות, אני לא מסוגל
אני יוצא משם ומתחיל לבכות, מחליט ללכת ברגל לביתו של הארי, כמה שיותר מהר.
אני לא מאמין שאני פאקינג ברחתי משם כמו תינוק, אבל לראות ככה את הוריי הרס אותי מבפנים, אבי שונא אותי. אני מהדף את מחשבותיי והולך מהר יותר, רוצה להגיע רק להארי ושיחבק אותי. אני משחזר את מה שאמרתי להם, ואז זה עצר אותי משום מקום
אני אוהב את הארי.
לאחר עוד כמה דקות של מחשבות על מה הולך לקרות עם הוריי, ועד כמה שאני לא אוהב אותם על כמה שהם לא מכבדים אותי למרות שאני יודע שאני אתחרט על זה, אני מגיע לביתו של אביו של הארי
אני דופק בדלת, שומע את קולה של סקרלט מעבר לדלת ומבין שזה לא רעיון טוב שהיא תראה אותי כך.
אני דופק עוד הפעם, ולא היה מענה. אני מחייג להארי מקווה שיענה לי אך גם לזה אין מענה.
רציני?
כשחשבתי שכבר יהיה יותר גרוע ושאצטרך להעביר את השינה שלי ברחוב הדלת נפתחה וג'מה הופיעה בכניסה
"סורי לו לא שמעתי שדפקת" היא אומרת ונותנת לי להיכנס
"איפה הארי? " אני שואל
"אתה בסדר? " היא מחזירה בשאלה, כנראה הבינה שבכיתי בגלל הקול שהסגיר אותי
"כן, בערך. רק- איפה הארי? " אני שואל שוב
"במקלחת... אתה רוצה להגיד לי מה קרה? אני די בטוחה שאתה לא סתם בכית"
"כן כן כן אני בסדר" אני עונה, הולך לחדרו של הארי ומחליט לחכות לו עד שיצא. אני רואה את הטלפון שלו על מיטתו ו2 שיחות שלא נענו ממני, אני הייתי בדרך להישמט על מיטתו אך חדר האמבטיה נפתחה, והארי מופיע בכניסה עם מגבת שכרוכה סביב מותניו הצרות
"הו בייב אתה פה" הוא אומר מופתע, לא יכולתי לשמור יותר והלכתי לעברו מחבק אותו ומתייפח על חזו
"לא לא לא לא מה קרה? " הוא כורך את ידיו סביב אגני ומצמיד אותי אליו, הרגשתי חנוק מדמעות, וזה הרגיש כל כך קשה פתאם לדבר. שערו הרטוב של הארי נטף עליי מים, כך שהיה קשה להבחין מה דמעות ומה המים, הארי מוביל אותנו למיטתו, מתעלמים לגמרי שמאחורי המגבת הוא עירום לחלוטין, וממשיכים להתחבק כאילו זה הדבר האחרון שיש לנו לעשות לפני שאנחנו אומרים להתראות. לאחר כמה דקות של שקט שבהם התחבקנו, אני נרגע, לוקח נשימה ארוכה ומוציא אותה
"זה לא הלך טוב בכלל" אני אומר, מרים את ראשי בשביל להביט בו
"איך? תספר לי" ביקש
"נכנסתי לבית והכל היה שומם, הם היו במרפסת והסברתי להם והצטערתי על שגילו את זה כך, אבי התאפק עד שסיפרתי להם את מה שהולך לקרות, את מה שאני רוצה. אך אבי פשוט יצא מהמרפסת ואמא שלי התחילה לבכות, הרגשתי כל כך חסר אונים והלכתי משם" אני מספר ומשחק עם אצבעותיו של הארי
"אני מנסה למצוא היגיון במה שהם עשו, אבל אני פשוט לא מוצא, זה לא היה הוגן מצידם פשוט לקטוע אותך. אני מאוד מאוד גאה בך שאתה היית כנה ואמרת מה שאתה מרגיש, זה אחד החלקים בחיים שהם הכי קשים, להגיד מי שאתה באמת. " אני מטיח את שפתיי בשפתיו, מתענג לחוש בהם כנגד שלי, כורך את ידיו סביב צווארו ועולה מעליו, מרגיש את אברו כנגד המגבת שעדיין כרוכה סביב אגנו
"תודה... אני אהיה כנה, אני לא רוצה להיות עם אנשים שלא מכבדים אותי הארי" כשאני חושב על מה שאמרתי זה נכון, מה אני צריך בחיים אם יש לי מישהו שנראה לי אוהב אותי? כנראה בקרוב פרנסה, מקום לשכון בו, חום ואהבה. יש לי כל מה שאני צריך.
"נכון, אבל אני רוצה לדבר עם אבא שלך"
"לא." אני משלל את האפשרות הזו מהר
"אוי נו באמת לו, תן לי להסביר לו, כשאני אחזור הסיכויים שהיחסים עם המשפחה שלך יהיו יותר טובים אולי יהיו יותר גדולים"
"אני הייתי אומר יותר בכיוון שכשתחזור לבית תחזור מוכה" אני אומר בצחקוק
"אוי נו אל תגזים, אין לכם חוק אצל ישו שאסור לרצוח? " הוא שואל
"יש, אבל יש חוק שאומר 'הכה את אביך ואת אימך ואת כל אויבך" אני אומר
"מה? " פניו היו מוטרדות ואני לא יכול להישאר אדיש ומתחיל לצחוק
"אני צוחק בכל מקרה אתה לא הולך" אני אומר
"זה הזמנים שאני מתחרט שלא הקשבתי לשיעורי היסטוריה" הוא אומר ונשכב על המיטה ואני לידו
"אז אני אספר לך על ישו"
"אוי לא"
"היה היתה אישה קדושה ששמה מריה"
"לואי...."
"מריה היא אימו של ישו"
"לואי! "
"שבעזרת רוח הקודש ילדה אותו"
"אוי אלוהים לואי אני אצלוב אותך"
"ומסתבר שהיא בכלל בתולה"
"אוקיי זה מתחיל לעניין" אני מצחקק
"רגע אז גוזרים עכשיו את השיער? " אני שואל
"לא, חשבתי אולי לעשות היום קעקועים עם המכונה" אני פוער את עיני
"הארי תשכח מזה" אני אומר לו, מה הוא חושב לעצמו?
"לא אמרתי שאתה תעשה,  תרגע" הוא אומר ומניח נשיקה על שפתיי
"למה אני איתך תזכיר לי? " אני שואל
"כי אתה חולה עליי מאוהב בכל חלק מגופי ורק רוצה לנשק אותי בכל זמן נתון" אני מצחקק, כן יש לי חבר מאוד צנוע
"מסכים ומחזק"