הארי אדוארד סטיילס:
'הגעגוע.
הנושא הכי חזק השנה, כל אחד מתגעגע לאהובו לא? כל אחד רוצה להחזיק, להרגיש, לחוש, לגעת, או אפילו רק להיות לידו. לפעמים הגעגוע זה הדבר הכי שנוא עליי. ובלב שלם אני אומר את זה. כל חופשת הסמסטר לא יכולתי להפסיק לחשוב על וויליאם, כל דבר קטן הזכיר לי אותו, זה היה בלתי נסבל כי זה הזכיר עד כמה אני נואש למגע איתו. למרות ששם זה היה עדיין בחיתולים.
אבל הנה אנחנו שוב, בסיום השנה. אני דוקטורט ואני גאה בעצמי, אבל זו לא הנקודה.
שוב אני אצטרך להיפרד מוויליאם וניפגש בזמנים הקטנים האלו שיש לנו וזה הדבר האחרון שאני רוצה. אז אם כבר נהיה יחד בקריירה, למה לא להתקדם עוד צעד? שנה. כמעט פאקינג שנה אני איתו. נהנה למגעו, נמרח עליו בכל הזדמנות שיש לי, והצחוק הזה, הצחוק שהוא צוחק כי משהו משעשע אותו משכר. ואני רוצה לשמוע את הצחוק הזה כל עוד אני יכול. '
אני סוגר את הלפטופ שלי, מבין שלפאנפיק הזה לא יהיה סוף. אז אני מחליט לסיים את הפרק האחרון בבית, שם ראשי יהיה נקי.
אני אחריי הטקס, הטקס בו אני ואין ועוד כמה בחורים ובחורות הוכתרנו כדוקטורטים. לואי היה שם, למעשה כולם היו שם, כולל משפחתי. אבל לראות את פניו הגאות של לואי לא נתנו לי סיבה לא לחייך, חיוך רחב שמראה את גומותיי, עיניי קרנו מלראות אותו שם. לאחר סיום הטקס, סיימון קרא לי ולבנים האחרים שכנראה עתידים להיות איתי בלהקת 'וואן דיירקשן. ' זה השם. ובכן עשיתי שיעורי בית ממה שסיימון ביקש.
אני עמדתי מול הדף וחתמתי. ומאז אני בפנים, בתוך הלהקה, בתוך השליטה של סיימון, הוא יעשה לנו את הכי טוב שלו, אני מכיר אותו.
"אז, קודם כל ברוכה הבאה! אני שמח שכולכם באמת הסכמתם לחתום ולהיות חלק מהלהקה הזו, אני מבטיח לכם, שאתם תהיו הלהקה הכי מדהימה, הכי מצליחה, הכי יפה בעולם! עכשיו, הודות לזה שנכנסתם לפה, אז צריך כמה דברים, וכשאני מדבר על כמה דברים אני מדבר על בסיס חיי הלהקה. דבר ראשון, אתם תרצו לגור יחד? " סיימון הטיח לי וללואי את השאלה הזו, אנחנו כמובן נרצה בעתיד לגור יחד כנראה, אבל זה קצת מוזר לגור עם עוד 3 בנים חוץ ממנו או אפילו מעצבן. אני אוהב את הבדידות שלי. וכנראה היא הסתיימה עכשיו, כשחתמתי על החוזה.
אני נותן את ההחלטה בידיי לואי שכנראה התכוון לתת לי את ההחלטה, אבל השגתי אותו. החלטות כאלו הן בידו.
בסופו של דבר כולם הסכימו, סיימון הסביר שהבית יהיה על חשבונו, זה קצת מוזר שסיימון אובר נחמד, אבל זה ממש נחמד מצידו.
"דבר שני, ודיי חשוב מאוד. חברות של הקלטות. אני מכיר 3, ומבחינתי לחתום אצל כולם זה הכי טוב. קוראים להם קולומביה, סייקו, ומודסט. תכירו אותם, תקראו את התנאים ותחליטו. ניפגש בעוד חודש בערך, שם כבר עם החלטה ועם הבית שלכם. אז... וואן דיירקשן. לכו על זה. " כולנו מחאנו כפיים, אני מצאתי בלית ברירה, זה מרגיש פאקינג מטומטם-
אנחנו יוצאים אחרי שאנחנו נפרדים מסיימון, אני ולואי צריכים לארוז לבית של כל אחד מאיתנו. אנחנו צועדים לכיוון החדר שלנו עם כל שאר הבנים אבל אז, נתקלנו בפליסטי ומאיה, נפלא.
לואי עזב אותי והלך לפליסטי-
משאיר אותי עם מאיה. אוקיי זה היה ממש צעד מטומטם, כי ישר מאיה לקחה את זה כסימן שהיא יכולה לדבר איתי- למה?
"היי הארי! מזל טוב!" היא אומרת בחיוך ואני נאלץ חיוך על שפתיי
"תודה" אני אומר ומשתעל בקצת
"אז... מה אתה מתכנן לעשות? להיות כותב ספרים? פרמדיק? או אפילו אולי תפתיע אותי? " היא פלרטטנית מידי. וזה בכלל לא עניינה! לואי עבר על פניו ופליסטי איתו, רתחתי מקנאה כשמתי לב שידו של לואי כרוכה סביב כתפה של פליסיטי, זה לא המקום שהיא צריכה להיות!
"אמ, אני-"
"היי מאיה" לפתע לואי הגיע ונשמתי לרווחה
"היי לואי, אמ אני והארי סוג של מדברים עכשיו"
"אנחנו סיימנו לדבר" אני אומר וכורך את ידי סביב כתפו ומנשק לראשו, משאיר את מאיה מבולבלת, היא פאקינג סתומה. ושאף אחד לא יתווכח איתי כי היא פשוט נישקה אותי מתיי שאני ולואי היינו צריכים להתנשק בפעם הראשונה, למעשה זה היה נחמד שלא התנשקנו באותה סיטואציה, לואי היה מאוד חולה.
ולא אני לא אומר את זה כי לא רציתי להידבק, אלה כי זה לא היה סיטואציה מתאימה.
"אז... נתחיל להתקפל? " אני שואל את לואי כשאנחנו מגיעים לחדר שלנו, הוא כורך את ידו סביב צווארי ומזנשק את שפתיי נשיקה קצרה
"כן" הוא אומר ומשחרר את אחיזתו בי, לואי שם שירים ומחבר לבלוטוס ואנחנו מתחילים לקפל את הבגדים למזוודות, מידי פעם חוטפים נשיקות מאחד השני. אני מסתכל סביב החדר שבו לא יהיה יותר, שבו הייתה הנשיקה הראשונה שלי ושלו. אני לא הראה את המבנה הזה יותר, וזה הזמן להיפרד.
עד כמה רחוק אני הולך עם אהבה?
אני ויתרתי על חלומות שנשארים במבנה הזה. אני לא אהיה דוקטורט, אני גם לא יהיה סופר, או כל מיני דברים שאבי, או אני פינטזתי עליהם עוד מהיותי קטן. אני הלכתי עם הלב שלי, אני הולך איתו ולא יעזוב אותו. אני אהיה איתו לא משנה מה. עם אדוארד.
אני שמח שהגעתי לאוניברסיטה, למדתי הרבה למרות שחלקם רעים. אבל לפחות מצאתי משהו שאני מקווה שישאר לכל חיי, את אדוארד.
זה הפרק שלואי הסכים לכתוב הפאנפיק שלי, הפאנפיק שלי שלמעשה על שנינו. החלטתי שהפרק האחרון יהיה מנקודת המבט של 'וויליאם' -לואי.
זו החלטה נבונה. והיא גם העלתה לי חיוך על הפנים.
"אז מה עכשיו? " הוא שואל בעודנו יוצאים מהמעונות לאחר שהחזרנו את המפתחות למזכירה, וכמובן נפרדתי ממנה, יפה, כמו שלואי רצה.
"אני מניח שניפגש מחר? אנחנו צריכים להודיע להורים שלנו על ההחלטה" אני אוצר וחיוכו של לואי דאך
"אתה תעשה את זה. תלך עם האמת שלך. " אני אומר, מבין שזה יהיה הרבה יותר מסובך ממה שזה יהיה לי.
"אוקיי" הוא אומר בחיוך ואני מנשק את שפתיו, אך משם, המונית כבר הגיע.
VOUS LISEZ
New Year New Thing-Larry stylinson
Roman d'amourגמור. .הארי הוא סטודנט שנה שלישית באוניברסיטה ,הוא אחד שלא מתחבר לכל איש הוא צריך שיהיה לאותו ידיד או ידידה אפיונות מיוחדים , שהוא קובע בשביל להתחבר אליו. השנה השלישית באוניברסיטה מגיעה ואיתה גם עומס של ילדים חדשים. מאז ומתמיד הארי היה לבדו בחדר...
