New Year New Thing-Larry stylinson

Part 24

קמתי בבוקר מרגיש משקל על גופי, אני מסתכל על לואי שנרדם עלי, נשמותיו הרכות יוצאות מפיו ונכנסות דרך אפו הקטן. נישקתי לראשו ועטפתי את גופו עם ידיי. 'אני יכול להתרגל לזה' חשבתי לעצמי, אני הרי בן 20 ואני כבר עוד לפני כמה שנים יכולתי להיות עצמאי ולגור בבית עם ידיד או במקרה הזה- בן זוג. לואי התחיל לזוז, הורדתי את מבטי אל עיניו בכחולות שנפתחו לאט לאט

"בוקר טוב לו" אמרתי אך הוא נאנק וקבר את ראשו חזרה בחזי. הבטתי בשעון שהציג את השעה 10:32. אתמול אני והוא הלכנו לישון בערך ב2 בלילה אז אני לא מתפלא שקמנו מאוחר. הורדתי את לואי ליידי במיטה וקמתי למצב ישיבה אך לואי החל לחפש עם ידיו עם עיניים עצומות כנראה את גופי חזרה כי כשמצא את גופי הוא החזיר אותי לשכב על המיטה וחזר לקבור את פניו בצווארי, מה שגורם לי לצחקק

"לו צריך לקום" אני אומר בחיוך

"לא צריך לקום" ענה במלמול בצווארי מה שגורם לי לצחוק מהדגדוג משפתיו שנעו בצווארי. בכל מקרה נתתי לו כמה דקות לישון כי המחשבות התרוצצו בראשי ואחת במיוחד, המחשבה היא איך אני פעם התנהגתי אליו, בתחילת הסמסטר

זה בסדר ונורמלי לחלוטין איך שהתנהגתי אליו בהתחלה, ככה זה אני, ובגלל זה אני לא מאשים את עצמי ומאחל לי למות בייסורים. כמובן שלא חשבתי שנגיע לרמה שנהיה בני זוג, וכמובן כשרק נפגשנו המחשבה לא צצה לי בכלל. אני רק ראיתי את המצב כבאסה כי השנה האחרונה שלי תהיה עם שותף משנה ראשונה, אבל ככל שלמדתי להכיר את לו אני פחות או יותר הבנתי שהוא ממש אחלה של בן אדם ,ובמיוחד לוהט, אך זה לא יכולתי להרשות לעצמי לחשוב כך. עם כל מה שקרה אין לי חרטה לשניה בין מה שקרה ביננו, והתקרית עם היציאה מהארון הודות לג'וני המזדיין אני עדין מנסה לשכנע את עצמי שזה לטובה. עוד מחשבה ששיגעה אותי זה שאביו של לואי כומר, ובכן, אני לא יודע כל כך מה זה, מה שאני כן יודע זה שהוא סוג של שליח של ישו או משהו כזה- זה פוקינג לא מעניין לי את התחת כן? זה פשוט שאני צריך ללמוד איך להתנהג לאנשים מסוג הזה. ובזכות האל וואטפד אני יודע דבר או שניים על השיט הזה שנקרא ישו, על הצליבה כביכול וכו, וגם על מריה ה'בתולה' אתם פאקינג צוחקים עליי נכון?! אני נולדתי אתאיסט וכמו שאני מבין אשאר ככה. בתיכון שלמדתי בו למדנו על הברית הישנה, על אברהם אבינו וכל זה, וזה הבית ספר היחיד שלימד את זה, כי כל השאר בהולמס צ'אפל שגרתי שם כשהייתי קטן תמכו בללמד על ישו ואמרו שזו הדרך הנורמלית והטובה ביותר ללמד. אנחנו עברנו דירה לאחר מכן בגלל המוות של אימי אבל המשכתי ללמוד שם, הסעה כל בוקר וצהריים. אז אביו של לואי כך, וכמו שאני מבין הם לא יקבלו אותו כי הם הומופובים או שזה עוד 'עברה' מהספר הקדוש שלהם- לא שאני מזלזל (אולי קצת) אני רק פשוט לא מבין למה אנשים צריכים גבולות בחיים- חיים עם גבולות זה הדבר הכי מדכא שיכול להיות. כנראה ש- שיט!

"לואי" קראתי בשמו מהר ומנער אותו משנתו

"לואי!" קראתי בשנית בלחץ

"אה?" מלמל בעייפות

"ההורים שלך יודעים שאתה ישן פה נכון? שלא ימותו מדאגה חס וחליל" אני אומר והוא פתח את עיניו

"הם יודעים שאני אצלך אבל לא ישן" אמר ולקח את הטלפון מהשידה אבל זה היה הטלפון שלי-

"קח" אני אומר ומחליף איתו את הטלפונים שאני אקבל את שלי בחזרה

"הודעתי להם" אמר וסגר את הטלפון שלו

"עכשיו" אני אומר בצחקוק והוא קם ממני ומשך בכתפיו. אני קם גם כן למצב ישיבה, כורך את ידי סביב אגנו

"יש שם דפים מה זה?" שאל והוסבתי את מבטי. הורדתי את לואי מעליי כך שאני אוכל לראות את הציורים שסקר השאירה לי וללואי, חזרתי למיטה מתיישב ליד לואי ומראה לו את הציור של המורה של ארתור והבן זוג שלו

"פאק אחותך ממש מוכשרת מה-" לואי אמר והרמתי את גבותיי

"לואי פאקינג טומלינסון מקלל? לאן הדרדרנו?" אני אומר בצחקוק והוא נעץ בי עיניים

"זו 100% אשמתך." אמר והרים את אצבעו בנזיפה והרמתי את ידיי למעלה

"מודה באשמה אבל אני לא היחיד שמקלל באוניברסיטה שהחלטת להיות" אני אומר ומושך בכתפיי והוא מניד את ראשו באיטיות לפני שהוא מתחיל לדגדג אותי

"ת-תפסיק לו-אי" אני אומר בין הצחוק החזק שיוצא לי ואני מחליט לקחת שליטה ואני מדגדג אותו חזרה. ככה אנחנו במלחמת דגדוגים עד ששמעתי את הדלת של הבית נפתחת ו2 דמויות מצחקקות

"הכל בסדר?" לואי שאל כשראה את מבטי שהיה מוטרד כשהבנתי מי הגיע.

***

אז אני העליתי סיפור חדש והפעם- סיפור שתרגמתי, לסיפור קוראים אבות גרושים וכמובן זה על לארי. אם נגיע שם ל3 הצבעות או אפילו יותר (התקבל בברכה) אז אני יעלה את הפרק הראשון (הפרק הראשון הוא סוג של הסבר) אזזזז למה אתם מחכים??? רוצו! *אני ליטרלי חפרתי ביי*