New Year New Thing-Larry stylinson

Part 34

לואי וויליאם טומלינסון:

המצב ביני לבין הארי מתוח בזמן האחרון משום מה, משהו מטריד אותו, וזה מטריף אותי. אין לנו יותר ארוחת בוקר יחד או נשיקות חטופות לפני שנרדמים. זה מעצבן. אני מקווה שהוא לא עושה משהו שיפגע בי, כי אני והוא כבר חצי שנה ויותר יחד, למדתי להכיר אותו, למדתי איך להתנהג אליו, לעזאזל! הכרנו את המשפחות של אחד השני! אז מה כל כך מטריד אותו? אותו בן אדם שכתב לו
'בוא נזדיין יחד שוב'?  אני לא רוצה לדעת מה היה בינו לבין הארי בעבר,  אבל אולי זו הייתה טעות לנשק אותו כשהוא רצה לספר. הסקרנות הורגת אותי. אני לא מתכוון להמשיך לראות את הבן זוג שלי ככה. כל עוד הוא איתי אני מרגיש אחראי עליו. אז אני חייב להרגיע אותו. אבל זו לא כל כך אפשרות, אני בעצמי בלחץ מטורף, המבחן המסכם בקרוב ואם אני רוצה לעשות תואר שני אז אני חייב להצליח! כשהארי נכנס לחדר כרגיל עם מבט תשעה באב על הפנים אני נאנח, מבחין איך הוא נכנס בלי להגיד דבר ורק נכנס למיטה שלו. המצב רק מדרדר, אתמול הוא טען שהוא בכלל לא רעב, אז אני סוג של הכרחתי אותו לאכול. אולי זה מעליב שאני לא מתעניין מה קורה, אבל אולי זה אישי מידי? אולי הוא לא רוצה לשתף? אולי הוא מסתיר משהו שאם אגלה זאת זה יהיה הסוף? המחשבה הזו העלתה בי דמעות, אני לא רוצה לאבד את הארי, הוא בן אדם מדהים! אז מה אם הוא לא חברותי לכל העולם! אני מכיר אותו ואני יודע מה הוא שווה. אני ממשיך לשכב על המיטה ונכנס מתחת לשמיכה ומתייפח בשקט, נותן לדמעות לרדת ולהרטיב את לחיי. הסיבה העיקרית לזה שאני נשבר כרגע זה שאני לא אוהב להיות במצבים כאלו. לפעמים זה מרגיש שאתה רק נדחף, שאתה לא שווה גרוש, אז מה יהיה בסוף? כמו בכל סיפור עם סוף עצוב אני אתאבד? יזיק לעצמי...?
המחשבה של להזיק לעצמי נדחפה למחשבותיי, רציתי את זה, אני לא נראה הכי 100 אז למי אכפת? כמובן שהארי יכעס, אני יודע את ההשלחות, אבל זו לא רק אשמתו. אני מהסס במחשבותיי, אני מעז לעשות זאת. אבל השאלה אם זה שווה את הכאב?
והאם זה שווה שזה רק יעשה את הארי יותר דיכאוני?
האם זה שווה את הצער של המשפחה שלי?
החיים שלי לא מושלמים. אין לי משפחה תומכת כמו של הארי, אין לי כרגע מישהו שישאל לשלומי. לבנתיים אני לבד. חוזר לימים הרעים, לימים שבהם הייתי מנסה רק להידחף לחברה, להיות חלק מקבוצה של בנים בכיתה ולהיות מקובל.
אבל תמיד היה את החיסרון, החיסרון שבי. אולי אני לא מושלם. אבל... אין לי דרך להיות אחד כזה.
אני יוצא מהשמיכה, מבחין בהארי שישן כרגע. אני לוקח את הארנק ויוצא מהמעונות, הולך לכיוון חנות שבה כנראה אמצא את מה שאני צריך. אני לוקח את סכיני הגילוח ומשלם למוכרת. אני על הדרך קונה לי שתייה קרה והולך לנהר. לאט לאט הבנתי שמה שאני עושה זו כנראה טעות. אבל לא יזיק לי לנסות. לא רציתי להודות בזה, אבל הייתה בי תקווה קטנה שאם הארי יראה את הצלקת זה יעיר אותו. אבל... כבר הבנתי שיש מצב שהוא יסטור לי ולעצמו, יקלל את עצמו עד כמה אידיוט הוא ואני. אחרי כמה דקות שקטות בנהר אני חוזר למעונות, ועם מזל כמו עכשיו, נתקל בג'וני שלא נתקלתי בו מאז תחילת הסמסטר. נתחשב בזה שממש עוד מעט הסמסטר מסתיים.
"היי" הוא אומר ונכנס אחריי למעלית. הוא לוחץ על הקומה שלו וכשאני שולח את ידי ללחוץ על הקומה שלי ג'וני כבר עשה זאת.
"ת-תודה" אני אומר, את המילה שלא דמיינתי לעצמי שיאמר זאת לטיפוס כמו ג'וני.
למען האמת ג'וני לא ניסה לעשות מעשה כלשהו או להשכיב אותי אצלו במיטה, אלה רק יצא מהמעלית כשהגיע לקומה שלו. למה כולם כל כך מוזרים בזמן האחרון?!
אני נכנס לחדר ואוטומטית הולך למקלחת, מוריד את החולצה וסוגר את הדלת, אני מסתכל על עיניי הכחולות מול המראה והדמעות כבר עלו, למעשה לא כל כך רציתי, אבל אולי זה יהיה נחמד להרגיש קצת כאב.
אני מוציא את סכין הגילוח מהחבילה ולוקח נשימה ארוכה, מהסס לפניי שאני מעביר את הסכין על העור, הרגשתי דקירות בידי, רעדתי. אני בדרך להעביר את הסכין שוב אך הארי לפתע נכנס לשירותים, שיט.
הוא שפשף את עיניו והנחתי שהוא הרגע התעורר בשביל לעשות צרכים או משהו כזה.
הוא פוער את עיניו כשהוא מבחין בסכין גילוח שבידי, אני משמיט אותה לכיור, ומפי הפעור אני הופך אותו לחיוך חושף שיניים מאולץ
"ל-לואי מ-מה ל-" הוא התחיל לגמגם, הוא מתקרב אליי ואני ממלמל תפילה קטנה שהוא לא יסטור לי או משהו, כן, אני אידיוט, שחכתי לנעול את הדלת.
"מה לעזאזל חשבת לעצמך?! " לפתע צעק, לא נרתעתי או משהו, הייתי מוכן לזה. הוא לקח את החבילה של הסכינים מידי ושם אותה בכיס שלו, לוקח את ידי ושוטף את החתך הקטן שנוצר שם, אני מנסה להשתחרר מאחיזתו כי זה ממש שרף, זה כאב לי.
שיעזוב אותי.
"אני- לעזאזל! אוח למה? " הוא שואל ומסתכל לעיניי,  נכנעתי בסופו של דבר ונתתי לו לשטוף את ידי, מתכווץ בכאב מהדקירות שהרגשתי בידי. הוא סיים והלך לתוך החדר. מה? הוא פשוט משאיר אותי פה?
מהר מאוד הוא נכנס עם תחבושת ועוד משהו בידו. הוא חובש את ידי ולוקח את ידי למיטה שלו. זה מעצבן אותי, שדווקא כשקורה לי משהו הוא מתייחס אליי. אני לא רוצה.
"עכשיו, מה. לעזאזל. עבר. בראש. שלך? " הוא שאל ואני מגלגל את עיניי, שלא יעשה חקירה אין לי מצב רוח לזה.
"לואי תענה לי" הוא דורש ואני ממשיך לשחק עם אצבועותיי
"הארי נדבר על זה מחר אני עייף" אני אומר ומתכוון לקום, וכמו שחשבתי הוא עוצר בעדי
"תסביר לי עכשיו" הוא דורש, סטיילס אתה חייב לשלוט ברצונות שלך.
לפתע הבנתי את הסיטואציה, אני מדבר אליו כאילו אנחנו אויבים.
"ה-הארי בבקשה, מחר. " אני מבקש ומגמם. הוא נאנח ומהנהן. אני קם ממיטתו ושוב הוא עוצר בעדי
"אתה ממש טועה אם אתה מתכוון ללכת לישון לבד. ממש טועה. ובגדול. " הוא אומר ומושך אותי אליו, למעשה לא היה לי כח להתווכח איתו, אז נשכבתי לידו ועוצם את עיניי, מרגיש את זרועותיו סביב אגני מתהדקות והוא מקרב אותי קרוב אליו. בדיוק כמו שאני אוהב.