Wings (boy×boy)

אפילוג

כדי שלא תהרגו אותי (לא שזה יעזור) אני אציין כבר עכשיו: הפרק הזה הוא רק כדי להסביר איפה קאי ולא כדי לסדר את העניינים איתו, אז אם מישהו רוצה בכל זאת לסיים עם טעם טוב (או שסתם יש לו נטיות פסיכופתיות ויבוא לרצוח אותי בלילה) מומלץ לא לקרוא⁦😊

נ.מ קאי
נסעתי במכונית לכיוון הבית המוכר כל כך, מנסה להיפטר מהדמעות שטשטשו את ראייתי אך ללא הצלחה. לא כעסתי על ברייס... כעסתי על עצמי, כעסתי שנתתי לעצמי להגיע למצב הזה.

אני זוכר שהכרתי אותו, לפני שנתיים.
הלכנו למועדון והשתכרתי, הוא ישב שם על הבר וכמה שרציתי אותו...
אדמונד הביא את אחת הזונות שלו הביתה באותו יום, כל כך רציתי לשכוח את זה ששכבתי עם האדם הראשון שראיתי. לא ידעתי אז למה אני נכנס בכלל.
הוא היה הסקס הכי טוב שהיה לי אי פעם, אז... כשזה עוד היה מרצון.
בבוקר שאחרי, התעוררתי במיטה שלו, והוא לא נתן לי לחזור הביתה. הוא איים עלי שמעכשיו אני שלו, למרות שידע שאני אצל ברייס. הוא אמר שאסור לי להיות בזוגיות, רק לשכב עם אנשים, כי ידע שזאת העבודה שלי. הוא הכריח אותי להתייצב בביתו כל יום שני, לא נותן לי את האפשרות להבריז, ושאם אני אעבור על אחד הכללים הוא יהרוג את כל האנשים שחשובים לי.
הוא יודע על כל אדם ששכבתי איתו, והוא יודע שהלב שלי שייך לאדמונד, אבל הוא הבטיח שלא יעשה כלום כל עוד אני אמשיך לבוא. כי הוא לא באמת היה צריך את הלב שלי, רק את הגוף.
עכשיו באשמתו איבדתי הכל, ואני כמו דפוק נשאר אצלו כי אני עדיין דואג שהוא יפגע בהם.

חניתי בחצר שלו, בניגוד לשאר אנשי המאפיה שאני מכיר הוא היה בבית מבודד ומפחיד באמצע היער, כזה שהרחיק ממנו כל אדם עם שיקול דעת.
הכרתי את הבית הזה טוב מדי.
השארתי את תיקי במכונית, מחביא אותו כמה שאפשר לכל מקרה שלא יהיה. פחדתי שידע שעזבתי את ברייס וירצה שאשאר בביתו לנצח.
דפקתי על הדלת, מחכה כמה שניות עד שהיא נפתחה, חושפת את האדם הכי מושך שנברא.
שיערו היה שחור וחסר ברק, מבולגן על ראשו בצורה מושכת. עיניו היו ירוקות ועמוקות, מהפנטות כל כך שהרגשתי שאני טובע בתוכן. ולא טובע טוב, טובע כאילו אני מנסה בכוח להחזיק את עצמי מעל המים ומשהו מושך אותי למטה. זרועותיו השריריות היו חשופות כשלבש גופייה לבנה ומכנסיים נוחים, ידעתי שתמיד היה לבוש כך כדי שיוכל להוריד את בגדיו בקלות. מראה שהיה כובש ליבה של כל בחורה גרם לי לרצות להקיא.
בלעתי את רוקי, רואה אותו מגחך ומתקרב אלי, תופס במותני באלימות ומוריד את ידיו על ישבני. הוא היה גבוה ממני, הרבה יותר מאדמונד, ונראיתי כל כך קטן וחסר אונים לידו.
"למה בכית?" הוא שאל באדישות, מנסה להסתכל אל עיניי בזמן שאני ניסיתי לברוח ממבטו. "מי עשה לך משהו? רוצה שאני אטפל בזה?" הוא שאל עם דאגה בקולו אך אני נרתעתי.
"לא קרה כלום, אתה יכול לזיין אותי כבר?" ניסיתי להעביר נושא, לא מצליח להעלים את הטון העייף שלי.
הוא צחקק, מוחץ את ישבני וגונב ממני גניחה בזמן שהרים אותי באוויר, כורך את רגליי סביבו ומנשק אותי בתשוקה.
רציתי למות, למה מבין כל האנשים בעולם דווקא אותי הוא בחר? אני בטוח שהוא שכב עם עוד מיליון כמוני.

הוא לקח אותי לחדרו, השכיב אותי על המיטה ועשה בי כרצונו. לא היה לו אכפת שאני אפילו לא נהנה, לא היה לו אכפת שאני לא שם מבחירה.
"אתה כזה סקסי" הוא לחש שלי, כששכבנו שנינו במיטתו ערומים לגמרי לאחר כמה סיבובים.
"מי שמדבר" עניתי בחנפנות, מעביר את אצבעי הלוך ושוב על חזהו במאס.
אני לגמרי לבד עכשיו.
זה כל מה שעבר לי בראש.
אני לגמרי לבד עכשיו.
אין לי בית לחזור אליו מחר.
"אתה עייף?" הוא שאל אותי בשקט ואני הנהנתי, מנצל את ההזדמנות כדי לסיים עם זה כמה שיותר מהר.

אבל אני לא הצלחתי להירדם, אני אף פעם לא מצליח להירדם אצלו בבית.
לקחתי את ניידי ופתחתי אותו, רואה הודעה אחת בודדה במשך כל הזמן הזה. מאדמונד.
'היי קאי... אני מקווה שאתה בסדר... אני מכיר אותך מספיק זמן בשביל לדעת שאתה דואג, אז שתדע שהצלחנו להציל את ליפ. אני מטפל בברייס אל תדאג, אתה תחזור אלינו'
קראתי את ההודעה, מרגיש כאב בליבי. זה באמת הסוף.
הקלדתי 'תודה' וסגרתי את הטלפון, מניח אותו על השידה ומתיישב מכווץ על גב המיטה. הסתכלתי על האדם הדוחה ששכב לצידי והרגשתי גועל ממנו, כל כך רציתי לחזור הביתה.
ואז קיבלתי עוד הודעה.
'אני אוהב אותך. אתה יודע את זה נכון?'
קראתי את ההודעה שוב ושוב, מרגיש את הדמעות שלי יורדות בניגוד לרצוני.
"אידיוט" מלמלתי, קובר את ראשי בין זרועותיי ונשען על ברכיי המקופלות. "מה אתה עושה לי?" שאלתי, ספק אותו ספק את עצמי, שומע את הבכי מתגבר עם הזמן. זה נשמע כל כך רחוק ממני, כאילו זה לא אני בוכה, הרגשתי מת מבפנים.
צליל נוסף של הודעה נשמע.
הסתכלתי על הטלפון שלי באימה, מפחד לדעת מה הוא רוצה עכשיו.
'אתה שם?' נשכתי את שפתיי, מקליד לו 'כן' קטן וחסר רגש.
ואז הוא התקשר.
"קאי?" האצבעות שלי ענו לשיחה באופן אוטומטי וקולו נשמע מצידו השני של הקו. הלב שלי הפסיק לפעום, לא התראינו רק במשך כמה שעות אבל שנינו ידענו שזה הסוף. "קאי" הוא חזר, מחכה לתגובות, אך אני רק בכיתי, סותם את פי כדי שלא ישמע. אבל הוא שמע. "אל תבכה קאי... בבקשה. קשה לי לשמוע אותך בוכה" הוא ניחם אותי. הייתי צריך את החיבוק שלו עכשיו. החדר היה בשקט מוחלט, רק קולו של אדמונד מילא את אוזניי ואני פחדתי לענות. "תגיד משהו" הוא ביקש, אבל עדיין שתקתי. "אני הייתי רציני, בקשר למה שכתבתי, אני באמת אוהב אותך. בבקשה תדבר איתי אוקיי? אני מצטער על הכל".
"גם אני אוהב אותך" מלמלתי לטלפון. זה הדבר היחיד שהרגשתי כרגע, הייתי כל כך פגוע שזה הדבר היחידי שידעתי בוודאות.
"אני לא אשאל איפה אתה עכשיו, אבל אני מקווה שאתה בסדר. אני לא מוותר עליך" הוא הודיע, מחמם את ליבי.
"אני צריך לנתק" היה כל מה שאמרתי לו, מנתק את השיחה ונושך את שפתיי שוב.
הסתכלתי שוב על האדם שישן לידי, בכזאת שלווה שהרתיעה אותי כל כך. איך הוא מסוגל לישון אחרי כל הדברים שהוא עושה?
הלכתי לכיוון הארון שלו, מוציא חולצה גדולה ולובש אותה עלי. הוא אוהב שאני לובש את הבגדים שלו, אני בעיקר אוהב לא להיות ערום.
חזרתי למיטה בשקט, נכנס בין זרועותיו ומוצא בו נחמה מסוימת... הוא לא היה מעיף אותי מהבית שלו.

סורי😂 להגנתי האפילוג לא היה כדי לעשות סוף טוב, רק כדי להבהיר לאן קאי נעלם פתאום