נ.מ ברייס
יצאתי מהחדר בעצבים, יכולתי לרצוח מישהו.
"ברייס אל תכעס עלי" קאי הלך בעקבותיי והתחנן, אחריו אדמונד.
הסתובבתי אליו, המבט שלו היה מעורר רחמים. כמו שהיה לו פעם.
כבר הספקתי לשכוח כמה מכניע הוא היה כשהוא היה בן 16.
"קאי, מה שזה לא יהיה, תבטל את זה!" צעקתי עליו והוא התכווץ במקום.
"אני לא יכול ברייס... אתה לא מבין!" הוא צעק, קולו נשבר והוא היה על סף דמעות.
"אני מבין מצוין, אתה לא חייב לבוא" אמרתי לבסוף.
"תודה" הוא חייך ומילמל.
"תארוז את הדברים שלך" אמרתי בפשטות, רואה את החיוך נמחק משפתיו ומתחלף בהבעה מבולבלת.
"מה?" הוא שאל בקושי ונאנחתי בתסכול וכעס.
"תארוז את הדברים שלך ולך קאי, אתה לא גר כאן יותר" קבעתי וקאי קפא.
"ברייס אתה קצת מגזים" אדמונד מילמל מאחוריו אך קטעתי אותו.
"ליפ הוא חלק מאיתנו, אתם אומנם לא מבינים את זה אבל אם קאי לא מוכן לבוא להציל אותו אז לא מגיע לו להיות כאן" סיכמתי וראיתי שקאי בוכה.
"ברייס אתה חייב להאמין לי... אני לא יכול לבוא..." הוא בכה אך התעלמתי ממנו.
"קאי זה לא מעניין אותי, עכשיו לך לקחת את הדברים שלך ותתפנה מפה עד שאנחנו יוצאים להציל את ליפ. אדמונד בוא איתי" אמרתי והסתובבתי, מתחיל להתקדם אל המשרד שלי.
נ.מ אדמונד
ברייס נכנס למשרד שלו וקאי קרס על הרצפה.
כאב לי לראות אותו ככה.
"קאי..." התכופפתי וליטפתי את כתפו.
"אדי אתה חייב להאמין לי, אין לי ברירה!" הוא בכה והרים את מבטו אלי בפעם הראשונה. עיניו הכחולות היו מלאות בדמעות ובאותה שנייה רציתי להרוג את ברייס על איך שדיבר אליו.
"אני מאמין לך" אמרתי והוא הפתיע אותי בחיבוק.
"אני מניח שאני... אלך לארוז" הוא גיחך בעצב וניגב את הדמעות, קם מהרצפה והולך לחדר שלו.
כעס תקף אותי אחרי שדלת חדרו נסגרה, קמתי מהרצפה והלכתי לחדרו של ברייס.
"מה לעזאזל ברייס?!" צעקתי עליו והוא הרים את מבטו אלי במאס.
"יש בעיה?" הוא שאל באדישות.
"כן יש בעיה! אתה לא יכול להעיף את קאי!" דפקתי את ידי על השולחן והוא נעמד בכעס.
"קאי עובד שלי! אני יכול לפטר אותו בדיוק כמו שאני יכול לפטר אותך!" הוא צעק בחזרה.
"אבל את ליפ אתה לא תפטר" עניתי בטון יציב והוא לקח נשימה עמוקה בכעס. "כי אתה אוהב אותו" המשכתי והוא הרים את גבותיו.
"אדמונד טוס לי מהעיניים" הוא אמר והסתכלתי עליו באכזבה לפני שהסתובבתי ויצאתי, טורק את הדלת אחרי.
נ.מ ברייס
אדמונד סגר מאחוריו את הדלת ומיד העפתי את כל הניירות שהיו לי על השולחן בכעס. התיישבתי על הכיסא שלי והעברתי את ידי בשיערי כששמעתי את הטלפון מצלצל.
"הלו" עניתי לשיחה בכעס עד ששמעתי את הקול העדין שהרגיע אותי כל פעם מחדש.
"ברייס?" ליפ דיבר מצידו השני של הקו והרגשתי את כל הכעס מתרחק מגופי.
"בייבי איך אני מאושר לשמוע את הקול שלך" נאנחתי בהקלה.
"אתה בסדר?" הוא שאל בדאגה וחייכתי. הוא כזה מתוק.
"אני בסדר גמור, מה איתך? איפה אתה?" שאלתי אך שמעתי אותו מושך באפו והבנתי שהוא בוכה.
"אני לא יכול לומר לך, אבל בבקשה תעשה כל מה שצריך כדי להוציא אותי מכאן. רע לי כאן" הוא בכה וכל כך רציתי להיות שם איתו, לחבק אותו עד שירגע.
"בייבי תסמוך עלי שאני הוציא אותך משם. אל תתן להם לשבור אותך" אמרתי במהירות והוא מילמל "אוקיי" קטן שהרגיע אותי.
"אני צריך לנתק" הוא אמר אחרי כמה שניות של שקט.
"אוקיי בייבי, אל תפחד ואל תיכנע. לא משנה מה הם אומרים לך. גם אם הם אומרים שיפגעו בי" אמרתי לו והשיחה נותקה.
קמתי מהכיסא, יוצא מהמשרד ולוקח את המפתחות של המכונית, בדרך עובר ליד אדמונד העצבני, ויוצא מהבית.
נסעתי במשך כמה דקות עד שהגעתי לכתובת שחיפשתי.
"כן?" קול גבוה נשמע מצידה השני של הדלת והיא נפתחה, חושפת בחורה נמוכה ושמנמנה עם משקפיים שמחזיקה בידה כוס תה.
"אבי, אני צריך טובה ענקית" ביקשתי ממנה והיא הכניסה אותי לביתה.
"הכל בשביל אחי הקטן"
YOU ARE READING
Wings (boy×boy)
רומנטיקה"עכשיו אתה תכריח אותי ללבוש ורוד ולקרוא לך דאדי כמו בספרים?" "לא איכס מאיפה הבאת את זה" ליפ היה בסך הכל נער שצריך תעודת בגרות, מי תיאר לעצמו שיום אחד יופיע בבית החולים בו הוא מתנדב האדם שישנה את חייו לנצח?
