"אד!" המקעקע צעק בחיוך כשנכנסנו.
"אדמונד באנו לקעקע את הילד" קאי הזכיר וכחכח בגרונו כשהוא ואדמונד התחבקו.
"נכון נכון" הוא אמר והמקעקע הסתכל עלי במבט בוחן.
"זה החדש שברייס דיבר עליו?" הוא שאל את קאי, מבטו לא עוזב אותי.
"כן" קאי ענה והבחור תפס בידי, גורם לי לקפוץ בבהלה.
"תירגע" קאי צחק וליטף אותי.
"בוא איתי" המקעקע אמר וגרר אותי לחדר קטן עם וילון במקום דלת.
כשנכנסנו לחדר הסתכלתי מסביבי, הכל היה מלא בכנפיים.
החל מציורים על הקיר ועד וכנפיי עורב אמיתיות תלויות בתוך מסגרת.
"איך קוראים לך?" המקעקע שאל אותי בזמן שחיטט במגירות.
"ליפ" עניתי והסתובבתי אליו, החלטתי שלהסתכל על החדר לא יעשה לי טוב.
"אז ליפ תסתכל על התמונות שעל השולחן, תמצא משהו שאתה אוהב" הוא אמר ואני התחלתי להתקדם לכיוון שולחן קטן שהיה ליד הכיסא, מדפדף בין ציורים שונים של כנפיים.
ציור אחד תפס את עיניי, זה היה יצור מוזר כזה, בצבע שחור, כמו שיש בכניסה לספריה שנהגתי ללכת אליה עם אבא שלי כשהייתי צעיר.
"בחרתי" אמרתי לו והוא לקח את הציור מידי.
"בחירה מצוינת, ברייס יהיה שמח שזה מה שלקחת" הוא צחקק.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי והרמתי גבה.
"הוא צייר את זה" הוא חייך אלי ופי נפער, בחיים לא הייתי מנחש שהוא מצייר.
"הוא צייר רק את זה" המקעקע אמר כאילו קרא את מחשבותיי. "בוא תשב, חשבת על מקום?" הוא שאל.
"פשוט תעשה את זה כבר" אמרתי ונשכתי את שפתיי בפחד.
-
"נו איך היה?" אדמונד שאל כשיצאנו מהחנות, והתקדמנו בחזרה למכונית.
"פאקינג כואב!" צעקתי והוא צחק.
"קעקוע ראשון שלך?" קאי שאל אותי ואני הנהנתי.
"עד שסיימת גם קאי הספיק לעשות קעקוע" אדמונד אמר והרים את שרוול החולצה הארוכה של קאי, שהייתה מעט גדולה עליו, חושף את הכיתוב 'פוואר' על זרועו.
"מה זה אומר?" שאלתי והעברתי את ידי על הקעקוע.
"זה הכלב שלי" הוא אמר והוריד את שרוול החולצה בחזרה למקומו ורק אז ראיתי שעיניו אדומות שוב, כנראה בכה עוד פעם מקודם.
הייתה שתיקה מביכה ואז הטלפון של אדמונד צילצל, גורם לכולנו להיבהל.
"הלו" הוא ענה ושם על רמקול.
"חזרתי מהפגישה..." האדם בצידו השני של הקו התחיל לדבר וליבי הפסיק לפעום. לא ראיתי את ברייס מאז אתמול בערב וקולו העביר בי צמרמורת.
אני לא יודע מה לא בסדר איתי, כל בן אדם אחר היה מנסה לברוח, מתקשר למשטרה ונלחם.
ואני, שיש לי את כל הכלים לעשות את זה, פשוט נשאר פה.
"אתה עם רמקול, ליפ פה איתנו" מחשבותיי הופסקו בעקבות הזכרת שמי.
"ליפ, כבר עשית את הקעקוע?" הוא פנה אלי.
"כן" עזרתי את כל הביטחון שהיה לי ועניתי לו.
"יופי, אני מקווה שסאני קעקע גדול מספיק ולא ריחם עליך" הוא אמר ואדמונד צחק.
"תאמין לי שהוא לא" גיחכתי.
"איפה עשית אותו?" הוא שאל בהתעניינות.
"על המותן-" אמרתי והופתעתי כשנשלחה יד לכיוון החולצה שלי והרימה אותה.
"אדמונד עזוב אותו" קאי תפס בידו של אדמונד בכעס.
"קאי" הוא הוציא אנקת כאב וקאי מיד העביר את ידו לפיו.
"סליחה" הוא מילמל.
מה לעזאזל קורה כאן?
"אפשר לחזור הביתה?" שאלתי, מנסה לשנות נושא.
"בטח בואו" אדמונד אמר וליטף את ידו של קאי בדרך למכונית, הם כאילו זוג?
התחלתי ללכת בעקבותיו והתיישבתי במושב האחורי.
הנחתי את ראשי על החלון של המכונית ועצמתי את עיניי, נרדם תוך כמה דקות.
-
"הוא עדיין ישן" קולו של אדמונד העיר אותי משנתי.
"אז נעיר אותו, הוא ימשיך לישון בבית" קאי ענה, ושמעתי כעס בקולו.
"אתה חייב להפסיק לכעוס עלי קיק" קולו של אדמונד נשמע ברור יותר אך ניסיתי שלא ישימו לב לכך שאני ער.
"אל תקרא לי ככה" קאי ענה, הפעם פחות עצבני ויותר פגוע.
"אני מצטער, לא התכוונתי לזה, אל תתנהג כאילו אנחנו זוג" אדמונד אמר לו. "אני מתגעגע לגוף שלך" הוא הוסיף בקול יותר עמוק ושם הבנתי שאם אני לא אראה להם שאני ער אני עלול להיות עד לדברים שאני לא רוצה לראות.
זזתי במקומי בצורה בולטת ושניהם הסתובבו אחורה בבהלה.
"כמה זמן אתה ער?" קאי שאל בדאגה.
"הרגע קמתי, למה?" שיקרתי להם ואדמונד מייד אמר לי שלא קרה כלום והגענו הביתה.
יצאתי מהמכונית והתקדמתי לאחוזה, כל פעם מחדש אני מופתע מהגודל של המקום הזה.
"חיכיתי לכם. אד, קאי, לכו להתארגן, קאי אני צריך שתתקשר לטום ותגיד לו לצאת לשם ושאנחנו נגיע עוד שעתיים" ברייס ירד במדרגות ושניהם הנהנו והלכו לעבוד, משאירים אותי לבהות בברייס שהתקדם לכיווני.
"ליפ, בוא איתי, אתה צריך לעבור הדרכה" הוא אמר לי והלכתי אחריו בהיסוס במעלה המדרגות.
(בדיוק עכשיו סיימתי לכתוב את הפרק האחרון של הספר🎉)
BẠN ĐANG ĐỌC
Wings (boy×boy)
Lãng mạn"עכשיו אתה תכריח אותי ללבוש ורוד ולקרוא לך דאדי כמו בספרים?" "לא איכס מאיפה הבאת את זה" ליפ היה בסך הכל נער שצריך תעודת בגרות, מי תיאר לעצמו שיום אחד יופיע בבית החולים בו הוא מתנדב האדם שישנה את חייו לנצח?
