נ.מ אדמונד
"ברייס אני לא יכול הלילה..." קאי מילמל והשפיל את מבטו בפחד.
"מה?" ברייס שאל אותו, לא מאמין ששמע נכון. "לא משנה מה יש לך, זה לא יותר חשוב מלהציל את ליפ" הוא אמר בכעס וקאי הנהן.
"אני יודע אבל אני חייב ללכת" קאי הרים את מבטו לברייס במבט מתחנן והרגשתי את הלב שלי מתכווץ.
"קאי זה לא מעניין אותי" הוא צעק וניסה להיעמד, נאנק טיפה אך בסוף יוצא מהחדר והולך לטלפון שלו.
"פאק" שמעתי את קאי ממלמל והסתכלתי עליו, נראה היה שהוא שכח שאני בחדר, כי כשהוא ראה אותי הוא בלע את רוקו בלחץ.
"מה יש לך היום בערב?" שאלתי בחשד והוא עצם את עיניו בחוזקה ולקח נשימה עמוקה.
"אני לא יכול להגיד לך, אבל תאמין לי שאם אני לא אלך לשם... ז'אק יהיה הבעיה הכי קטנה שלנו" הוא ענה ויצא מהחדר.
נ.מ ליפ
התאומים הובילו אותי לחדר שלי, לקחו לי את הטלפון ונעלו אותי בפנים.
הרגשתי כל כך לבד. רציתי את ברייס.
סרקתי את המקום עם עיניי, הייתה שם מיטת יחיד עם מצעים לבנים, שידת עץ קטנה עם ספרים עליה וארון מלא בבגדי נשים.
איכס.
הייתה דלת נוספת שהובילה לשירותים, שם הייתה אמבטיה גדולה ושידת קרמיקה שהייתה הכיור.
לא יכולתי להתעלם מכל מצלמות האבטחה שבחדר, גם בשירותים, הרתיעה אותי המחשבה שהוא יכול לצפות בי כל הזמן, אך ממש לא התכוונתי לבחון את הגבולות שלו.
ז'אק ביקש ממני להתקלח ולהתלבש בבגדים החדשים שלי, ועשיתי את זה. נכנסתי לאמבטיה ושטפתי ממני את היום הזה, משתדל לסיים מהר ולהתעלם ממצלמת ההבטחה שמכוונת ישירות עלי.
לבשתי את החולצה הכי צנועה שמצאתי בארון, היא הייתה חולצה קצרה בצבע ורוד. קצת התעללות יחסית לזה שיורד שלג בחוץ.
חיפשתי מכנסיים ארוכים. ללא הצלחה כמובן. ובסוף נכנעתי ושמתי מכנסונים שחורים, מוריד אותם למטה כמה שיכולתי כדי להסתיר את ישבני.
הסתכלתי על עצמי במראה ושנאתי את זה.
הרגשתי את עצמי לאט לאט נשבר, הרגליים שלי כבר לא יכלו להחזיק ונפלתי לרצפה, בוכה כמו שלא בכיתי אף פעם.
הייתי צריך לסמוך על ברייס, לא הייתי צריך לחטט בחדרים בבית.
לא.
לא הייתי צריך להסכים להיות שם כבר מההתחלה.
זה הכל באשמת ברייס.
הוא מכר את הגוף שלי לאיש הנוראי הזה והוא לא הגן עלי מספיק. הוא הבטיח לי...
הדמעות שלי התמזגו עם הטיפות שנזלו משיערי, קמתי בקושי מהרצפה והסתכלתי במראה פעם נוספת. אני כבר לא מכיר את עצמי.
איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה?
הרעיון של להיות חלק ממשפחה כמו שיש לאדמונד, קאי וברייס הרגיש לי כל כך טוב שלא חשבתי אפילו לאן שלושתם יכולים לדרדר אותי.
כיווצתי את אגרופיי וניגבתי את עיניי, עוזר את כל הכוח שיש לי ומכה את המראה עד שנשברה לרסיסים.
לקחתי שבר זכוכית והתיישבתי על רצפת השירותים, מסתכל על ידי ולוקח נשימה עמוקה.
זה לא מגיע לי.
זה לא פייר.
התחלתי לבכות חזק יותר, מצמיד את הזכוכית לידי ומתחיל להזיז אותה. נותן לדם לבצבץ מבין החתכים.
זרקתי את שבר המראה בעצבים לקצה החדר והתחלתי להתנשף בחדות כשהדם זרם מידי.
עצמתי את עיניי וניסיתי להירגע כשהדלת נפתחה ומאט נכנס פנימה עם תחבושות.
"מה אתה עושה אידיוט?!" הוא צעק עלי והתחיל לחבוש את ידי.
"אני רוצה ללכת..." מלמלתי והמשכתי לבכות.
"לברייס?" הוא שאל, אך הנדתי בראשי.
"להורים שלי" עניתי.
-
הגיע רופא לטפל בחתך שלי. אני בסדר.
מעולם לא הרגשתי ריקני יותר.
שכבתי במיטה שלי ולא זזתי.
ז'אק לא דיבר איתי מאז מה שקרה, לפחות משהו טוב אחד יצא לי מזה.
ברייס לא דיבר איתם עלי עדיין, וזה מה ששובר אותי באמת.
אני ממשיך לחשוב מה יקרה אם אף אחד לא עזר לו אחרי שנחטפתי. אם הוא עדיין שוכב על הרצפה ומדמם, בטח כבר מת.
"אני יכול לדבר עם ברייס?" ביקשתי ממאט כשהוא נכנס לחדרי, להביא לי ארוחת ערב.
"אני אברר עם ז'אק" הוא אמר לי והודתי לו, לוקח את האוכל מידיו ומתחיל לאכול.
לא ידעתי כמה אני רעב עד שהוא נכנס.
בכל זאת, לא אכלתי כל היום.
הוא הוציא את הטלפון שלו וכתב לז'אק, ולא עברו כמה שניות עד שקיבל תשובה.
"הוא אומר שאתה יכול אם זה יגרום לך להפסיק לעשות בעיות" הוא אמר והנהנתי במהירות, מיד מסכים.
הוא נתן לי את הטלפון וחייגתי אל ברייס, מחזיק אצבעות שיענה לי. כבר לא כעסתי עליו. אני לא יודע מה עבר עלי בכלל. רק רציתי לשמוע את הקול שלו אומר לי שהכל בסדר.
"הלו" הוא ענה בעצבים ועצר לי הלב.
"ברייס?"
חג שמח לכולם!😂
למה התחפשתם? *מקווה שמישהו יענה*
YOU ARE READING
Wings (boy×boy)
Romance"עכשיו אתה תכריח אותי ללבוש ורוד ולקרוא לך דאדי כמו בספרים?" "לא איכס מאיפה הבאת את זה" ליפ היה בסך הכל נער שצריך תעודת בגרות, מי תיאר לעצמו שיום אחד יופיע בבית החולים בו הוא מתנדב האדם שישנה את חייו לנצח?
