"שיט שיט שיט!" צעקתי כשהייתי לגמרי לבדי ברחוב, רואה את האוטובוס שלי מתרחק ומבין שאני לא אוכל לחזור הביתה עד הבוקר. 'רע מאוד ליפ. יש לך מבחן בספרות מחר' חשבתי לעצמי כשהתיישבתי על ספסל תחנת האוטובוס.
לאחר כמה דקות של תסכול תהור נעמדתי על הכביש וניסיתי לתפוס טרמפ. באופן מפתיע לא עברו הרבה מכוניות, כמה נוח.
עברו עוד כמה דקות וכבר נכנעתי לגמרי, התיישבתי שפתאום עברה על פני מכונית שחורה במהירות שאני כמעט משוכנע שאינה מותרת.
הסתכלתי עליה נוסעת וקיללתי את האנשים שנמצאים בתוכה, לי בחיים לא יהיה מספיק כסף בשביל מכונית כזאת.
ישבתי על ספסל התחנה, השעה הייתה כבר תשע בלילה ואני עדיין חיכיתי לנס, עד שקיבלתי צלצול טלפון מנוי.
"בייבי אתה לא מבין מה שמעתי מרחלי!" היא אמרה במהירות, כבר הבנתי שזה ריכולים. כשחושבים על זה, מתי זה לא?
"פשוט תגידי לי אני מבטיח שאני אבין" אמרתי בהתחכמות והיא נאנחה.
"מאוד מצחיק ליפ! אני יכולה לבוא לישון אצלך היום? אני כבר אספר לך פנים מול פנים" היא שאלה ואני נשכתי את שפתיי. היא כל כך עומדת לצחוק עלי.
"אני... עדיין בתחנת אוטובוס, פספסתי את האחר-"
"די! אני לא מאמינה!" היא קטעה אותי, צוחקת בקול. "הייתי בטוחה ששיחררו אותך מוקדם יותר!" היא התקשתה להשלים את המשפט שלה, צוחקת וגורמת לי גם לגחך על הסיטואציה.
"כן, בגלל הברייס המעצבן הזה שגרם לי להתעכב בבית חולים" רטנתי כשחשבתי עליו שוב, הכל קרה בגללו.
"רגע רגע, ברייס? מי זה?" היא שאלה בבלבול ואני בלעתי את רוקי כשגיליתי שהייתי כל כך עסוק בזה שאין לי איך לחזור הביתה ששכחתי לעדכן אותה בכל מה שקרה.
"הבחור ההוא מחדר 509..." מלמלתי, מפחד לחטוף צרחה חזקה לתוך האוזן שלי... שזה בדיוק מה שקרה.
"או מיי גאד אתה דיברת איתו??? איך הוא היה?" היא ישר שאלה בהתלהבות, נראה שהיא שכחה לגמרי מהמצב שאני נמצא בו או ממה שרצתה לספר.
"הוא היה... מאוד חצוף. חשב שאני עובד אצלו או משהו, עשה איתי עיסקה שהוא יתן לי את הפרטים למלא את הדף רק בתנאי שאני אתן לו את המספר שלי-" אמרתי, לא שם לב למילים שיוצאות לי מהפה.
"הוא ביקש את המספר שלך?! אני מתעלפת פה או מיי גאד!" נוי החלה לצרוח, גורמת לי להרחיק את הטלפון מאוזני ולכווץ את פרצופי בכאב. אין לה הגבלה של טונים כאילו?
"אמרתי או לא אמרתי לך? הוא היה כזה חתיך לא יכול להיות שהוא סטרייט. פליז תגיד לי שנתת לו" היא התחננה ואני גיחכתי.
"מה הייתי אמור לעשות? אף אחד לא הכין אותי לרגע הזה שמישהו יסרב לתת לי פרטים" אמרתי ושמעתי אותה עושה קולות מוזרים, כאילו היא... נחנקת.
"טוב סתמי! מיציתי את הנושא, פשוט תגידי לי את מה שרצית ותעזרי לי למצוא דרך לחזור הביתה" שיניתי נושא, מרגיש מובך לדבר על ברייס משום מה.
"אני יכולה להזמין לך מונית, תגיד לה לבוא לבית שלי ואז אני אשלם" היא הציעה ואני חייכתי בניצחון.
"כן! בבקשה! תודה לאל" אמרתי באושר.
"ועכשיו למה שרציתי לומר! זה קשור לחבר הזה שלך..." היא אמרה בהתגרות ואני הסמקתי.
"הוא לא חבר שלי" הרגשתי צורך לציין והיא גיחכה.
"וואטאבר. לא ידעתי שאתה בקטע של באד בויז בייבי" היא אמרה ויכולתי לשמוע את החיוך המרושע שלה מבעד לטלפון.
"באד בויז?" שאלתי בבלבול.
"לפני כמה דקות הגיעו אנשים עם אקדחים לבית החולים והתחילו לאיים על כולם. אחר כך הם לקחו את הדף עם הפרטים של החתיך ששכחתי איך קוראים לו ושרפו אותו" היא אמרה והייתי בשוק. מה לעזאזל?
"למה להם לעשות את זה?" הייתי מופתע.
"אני לא יודעת בייבי אבל הייתי נזהרת מהבחור הזה... הם נכנסו לחדר שלו ועזרו לו לברוח מבית החולים, כאילו זה כלא" היא אמרה כאילו היא מספרת ציזבט וגרמה לי לרעוד, מין שילוב של האוויר הקר עם הסיפור המצמרר שהתרחש במרחק עשר דקות מהמיקום הנוכחי שלי.
"ראיתי משהו כזה בסרט. הוא בטח המלך של העולם התחתון או משהו" היא צחקה.
"איך את יכולה לצחוק מדבר כזה? זה מפחיד בטירוף!" צעקתי עליה. "תזמיני לי מונית אני לא רוצה להישאר כאן" מלמלתי והיא הצטערה וניתקה, משאירה אותי לבד ברחוב המסוכן.
יש לי שאלה. מה אתם מעדיפים, שאני אעלה פרקים לפי מטרה (מספר הצבעות) או בימים קבועים?
YOU ARE READING
Wings (boy×boy)
Romance"עכשיו אתה תכריח אותי ללבוש ורוד ולקרוא לך דאדי כמו בספרים?" "לא איכס מאיפה הבאת את זה" ליפ היה בסך הכל נער שצריך תעודת בגרות, מי תיאר לעצמו שיום אחד יופיע בבית החולים בו הוא מתנדב האדם שישנה את חייו לנצח?
