Wings (boy×boy)

פרק 29

נ.מ ברייס
עצמתי את עיניי בחוזקה, מרגיש את אחיזתו של ליפ סביב ידי מתחזקת פעם נוספת, אך דבר לא קרה.
פתחתי את עיניי והסתכלתי על ז'אק, הייתה לו הבעה קשה לפיענוח על פניו עד שלפתע הוא נפל לפנים וכתם של דם התפשט על הרצפה.
אני וליפ מיד הרמנו את מבטנו ממנו אל הבחור שירה בו.
"סתם שתדע, אני עדיין כועס" אדמונד גיחך וסימן לנו לרוץ אחריו.
ליפ עדיין היה בשוק ממה שראה, אך כשמשכתי אותו הוא התחיל לרוץ ביחד איתנו.
לא יכולתי שלא לשים לב שהוא צולע, המחשבה על ז'אק נוגע בו ומכה אותו שיגעה אותי.
יצאנו מהדלת הראשית, היו הרבה גופות על הרצפה והרבה פצועים.
"אדמונד, תיקח אותו הביתה" ציוויתי ונתתי את ידו של ליפ לאדמונד.
"לא" לפתע שמעתי את קולו הקטן של הילד, גורם לליבי סערת רגשות.
הסתובבתי אליו, היו לו דמעות בעיניים.
"אתה לא יכול לעזוב אותי עכשיו" הוא מילמל, גורם לי להתאהב בו כל פעם מחדש.
"אני אבוא. מבטיח. ואחרי זה... אני לא אעזוב אותך יותר לעולם" אמרתי והוא השפיל את מבטו, נותן לאדמונד לקחת אותו משם בזמן שהסתכלתי עליו מתרחק.
התקשרתי אל הרופאים שלי והתחלתי להתקדם אל השומרים הפצועים של ז'אק, מגייס אותם לצבאי.

נ.מ ליפ
אדמונד פתח את נעילת הבית ושנינו נכנסנו פנימה. הבית היה חשוך ועצוב, אבל עדיין הייתי מאושר לחזור.
"אני שמח שאתה בסדר" אדמונד חייך אלי והנהנתי.
אני עדיין מעכל מה שקרה.
אני צריך לדבר עם נוי. לספר לה הכל. היא הבן אדם שחסר לי עכשיו.
"אני יכול לבקש מנוי לבוא לפה?" ביקשתי מאדמונד והוא הנהן, נותן לי את הטלפון שלו וחייגתי אליה.
"הלו?" היא ענתה ולקחתי נשימה עמוקה.
"נוי זה אני" אמרתי ושמעתי אותה נאנחת בהקלה.
"ליפ מה לעזאזל? לאן נעלמת?!" היא צעקה עלי ונשכתי את שפתיי שוב, מרגיש את הדמעות חוזרות אלי.
"אני רוצה שתבואי" ייללתי והיא הסכימה, מנתקת ומתייצבת בביתי תוך כמה דקות.
ביתי.
לא חשבתי שאי פעם אומר את זה.

"יפה שלי מה קרה?" היא שאלה כשפתחתי את הדלת, עיניי אדומות מדמעות וכל גופי חבול.
ניצלתי את הזמן הזה כדי להתקלח ולטפל בפציעות שלי.
"תכנסי" אמרתי לה ועלינו ביחד לחדרי למעלה. אני מתכוון לספר לה הכל.

"וואו" היא מלמלה בשוק. "רגע אז... אדמונד וקאי אמרת?" היא שאלה והנהנתי. "אוקיי אז אדמונד וקאי פרצו באותו יום לבית חולים, ושחררו את ברייס, בדרך חזרה הם לקחו אותך איתם, ועבדת בתור זונה?" היא חזרה על הסיפור, מבולבלת.
"משהו כזה" אמרתי והיא המשיכה.
"ועכשיו אחד האנשים ששכבת איתם חטף אותך" היא אמרה והנהנתי. "אני כל כך מצטערת בייבי" היא חיבקה אותי בחוזקה ואני החזרתי לה חיבוק.
"זה לא אשמתך" אמרתי והיא גיחכה, פתאום מרצינה.
"רגע! אז... אדמונד לא דוד שלך? בן כמה הוא בכלל? פאק זה אבוד" היא נאנחה בתסכול וגיחכתי.
"האמת שזה די אבוד בגלל שהוא בקטע של קאי" אמרתי ועיניה נפתחו בהפתעה.
"או מיי גאד באמת?!" היא צעקה בשמחה.
"לא שמעת את זה ממני" הרמתי את גבותיי והיא גיחכה, סוגרת את פיה עם מפתח דמיוני. נוי היא הבן אדם האהוב עלי, באמת, היא היחידה שיכולה לגרום לי לחייך במצב כזה.
שנינו צחקנו שלפתע נפתחה דלת החדר באיטיות, חושפת את דמותו של ברייס שעמד שם והסתכל עלינו.
"אני אלך..." היא מלמלה וירדה לסלון, הולכת משם לביתה.
השפלתי את מבטי מהנוכחות שלו בחדר והוא התקרב אלי והתיישב לידי על המיטה.
"אתה כועס עלי?" הוא שאל ופתאום והרמתי את מבטי.
"למה שאני אכעס? אתה הצלת אותי" אמרתי, לא מבין איזה סיבה יש לי לכעוס, והוא גיחך.
"אתה כל כך תמים. בגללי הגעת למצב הזה מההתחלה, אני גרמתי לך להכיר את ז'אק ואני לא הגנתי עליך מספיק" הוא חייך בעצב וליטף את לחיי.
"ברייס... למה לא הסכמת לעסקה שלו? למה פלשת אליו הביתה וסיכנת את החיים של כולם במקום פשוט להסכים לעסקה שלו?" זה היה הדבר היחיד שהפריע לי, למה הוא לא הסכים לוותר על רכוש בשבילי.
"איזה עסקה?" הוא שאל בבילבול וכיווצתי את גבותיי.
"ז'אק אמר שהוא שלח לך עסקה, שאם אני חשוב לך מספיק אתה תוכל להחזיר אותי עוד כמה ימים" אמרתי כאילו זה ברור מאליו ושמעתי אותו מקלל.
"הוא לא שלח לי שום עסקה, הוא רצה לגרום לך לחשוב שאתה לא חשוב לי, כדי שתיכנע יותר מהר" הוא אמר בכעס וכיווץ את אגרופיו.
"ברייס" לחשתי והנחתי את ידי על שלו, מרגיע אותו וגורם לו להסתכל עלי. "אני אוהב אותך" אמרתי, מסמיק מעט וגורם לו לחייך.
"אתה כזה מושלם" הוא הסיק ונשק לשפתיי. "גם אני אוהב אותך" הוא הוסיף וחיבק אותי אליו.
וסוף סוף, אחרי כל התקופה הקשה הזאת שהייתה לי מהשנייה שרגלי דרכה בביתו של ברייס, הרגשתי באמת מאושר.

-הסוף-
אני מרגישה שהסוף לא היה מספק אבל אני במצב בריאותי ממש גרוע כבר איזה שבוע ולא רציתי שסתם תחכו. תודה רבה על כל התגובות וההצבעות זה ממש מחמם את הלב⁦.❤️⁩
לגבי אפילוג על לאן קאי נעלם- זה מרגיש לי הכרחי אז אני אעשה, אבל אני לא יודעת מתי.