ישבתי וחיכיתי למונית, עד שראיתי את אותה מכונית שחורה ממקודם.
הסתכלתי עליה בזלזול עד שלפתע נעצרה לידי, גורמת לי להרים גבה בהפתעה.
החלון האטום נפתח ושני גברים שנראו באיזור גיל עשרים הסתכלו עלי במבט רציני.
"אתה מחכה למישהו? אתה פה הרבה זמן" אחד פתאום שאל אותי.
"מונית" מלמלתי בלחץ.
"לאן אתה צריך?" הוא שאל בחוסר אכפתיות.
הייתי כל כך לחוץ שלא יצאו לי מילים מהפה, פשוט הצבעתי לכיוון הבית שלי גורם לנהג לגחך בעוד השני נשאר רציני.
"תיכנס. זה בדרך שלנו" הוא אמר במין חוסר ברירה כזה שגרם לי לחשוב שהטרמפ הזה לא היה מתוכנן.
אבל טעיתי.
נכנסתי לאוטו בהיסוס, זה היה מהמכוניות האלה שאפשר לגור בהן, כמו לימוזינה.
עשירים מעצבנים.
שמחתי שיש חלון שמפריד ביני לביניהם.
התיישבתי על הספה הקרובה לדלת המכונית, היה חושך מוחלט אז הבנתי שזה יהיה הכי בטוח להתיישב ולא לשוטט בחלל היחסית גדול שהיה במושב האחורי.
ראיתי שהמכונית לא המשיכה לנסוע וזה גרם לי להרים גבה בבלבול.
החלון המפריד ביני לבין הבחורים ירד לאט והנהג הסתובב לדבר אלי.
"תגיד ילד בן כמה אתה?" הוא שאל לפתע. לא ציפיתי לשמוע את השאלה הזאת.
"17" עניתי והשפלתי מבטי. הם בטח יצחקו על כך שאין לי רשיון אבל לא לכולנו יש כסף למכונית אז לא מצאתי ממש טעם בלהוציא אחד. הכנתי את עצמי לירידות אבל במקום זאת הנהג פנה אל החלל השחור שלידי והתחיל לדבר.
"הנה רואה? לא היה כל כך מסובך להוציא ממנו את הגיל" הוא אמר וסגר את החלון, ממשיך לנסוע בעוד לי לוקחות כמה שניות לעכל שיש עוד בן אדם איתי במכונית שלא ראיתי מקודם.
עיניי נפתחו בבהלה כשהבנתי מה שעשיתי, הרגע עליתי על מכונית של אנשים זרים, מפחידים ועשירים כשכל שנייה יכולתי לעלות על המונית שנוי הזמינה לי.
כבר התחלתי להריץ סרטים בראש על איך שהם יקחו אותי וירצחו אותי שלפתע האור נדלק ונגלה לעיניי לא פחות מברייס בכבודו ובעצמו עם אותו חיוך משוחק על פניו.
"אתה נראה כאילו ראית רוח" הוא צחק עלי אך אני הייתי עסוק בלנסות להבין מה קורה כאן.
"אתם... הם שרפו את- אתה ברחת מ- המספר שלי אתה לקחת אותו כי-" התחלתי לחשוב בקול, קוטע את עצמי כל פעם מחדש עם מחשבה אחרת.
"אני אסביר לך הכל" ברייס אמר.
"אתה שלי עכשיו".
-
"זה ההסבר שלך?!" צעקתי, רואה את הבחור שליד כיסא הנהג מסתובב אחורה.
למרות שהחלון היה סגור הם עדיין יכלו לשמוע אותי.
"אתה לא תחזור הביתה היום, אתה תעבור לגור איתי. איתנו. אתה תעבוד אצלי ותעשה כל מה שאני אומר לך אחרת אתה בצרות" הוא איים.
"אני לא מכיר אותכם בכלל" אמרתי, מרגיש איך הדמעות מתחילות לעלות בעיניי וניסיתי לשמור אותן בפנים.
"אוי איפה הנימוסים שלי?" הוא אמר בהפתעה מזויפת. "אני ברייס, את זה אתה בטח יודע, אתה הרי קראת את התפסים שלי" הוא אמר, גורם לי להשפיל את מבטי במבוכה. "אבל ליד אנשים חשובים אתה תקרא לי מר קסלר ושלא תעז לשכוח כי זה יעלה לך ביוקר" הוא הוסיף ושמעתי גוון אפל בקולו, כזה שהעביר בי צמרמורת.
"לבחור שנוהג קוראים אדמונד, וזה שלידו זה קאי. להם אתה יכול לקרוא בשם הפרטי אבל המלצה שלי... אל תקרא להם בכלל" הוא אמר בטון מפחיד.
"סתם לא, קאי לא כזה נורא" הוא צחק ואני נשכתי את שפתיי.
"מה אתה רוצה ממני? למה דווקא אני?" שאלתי כשסוף סוף מצאתי את הזמן והאומץ לשאול.
הוא הסתכל עלי במבט מפחיד, כבר הצטערתי ששאלתי כי זה היה נראה שהשאלה ממש לא מוצאת חן בעיניו.
"אתה קטין. הגוף שלך פשוט צועק 'תזיינו אותי'. זה למה אתה" הוא ענה ואני הייתי מזועזע ומובך מהתשובה שלו.
נוי תמיד אמרה לי את זה אבל כשזה בא ממישהו כזה זה הרבה יותר מלחיץ.
"אתה-ה תאנוס אותי?" גמגמתי שאלה והוא הרים גבה, חושב כמה שניות לפני שנזכר במה שאמר. הוא באמת עד כדי כך סנילי?
"אה! לא, לא אני בכל אופן... אבל זה כבר תלוי בך. אני מהעולם התחתון, זה אומר הרבה עסקים לא חוקיים עם הרבה אנשים והרבה יריבות מסוכנת. אל תבהל, אני לא אתן שיפגעו בך" הוא אמר ולרגע באמת הרגשתי שהוא אומר את האמת, שאני אוכל לסמוך עליו שלא יקרה לי שום דבר.
"אני אביא אותך בתור 'מתנה' לאנשים, אצלם אותם נוגעים בך ואסחוט אותם" הוא אמר ופה התחלתי להרגיש לא טוב.
"ליפ הכל בסדר?" הוא שאל ולרגע חשבתי מאיפה הוא מכיר את השם שלי, עד שנזכרתי שאני בעצמי הוספתי את המספר שלי לאנשי הקשר שלו עם שמי המלא.
"יש לי סחרחורת" מלמלתי.
הוא נגע בכתפי בדאגה אך אני נרתעתי ממנו, אני לא מאמין שזה קורה לי.
ברייס פתח את החלון ונכנס אוויר קריר מבחוץ, עוזר לי קצת לחזור לעצמי, ולרגע חשבתי לקפוץ אך ידעתי שעם המהירות של המכונית אני לא אצליח וסתם אפגע.
נסענו עוד כמה דקות, ניסיתי לעכל את המצב החדש שנקלעתי לתוכו שלפתע הרכב עצר.
אדמונד וקאי יצאו מהמכונית, אדמונד יצא בעצבים והתקדם לכיוון הבית וקאי רץ בעקבותיו.
"אתה בא?" ברייס הוציא אותי מהבהייה הממושכת והסתובבתי לראות כמה הוא קרוב לפניי, מחזיק את הדלת פתוחה בשביל שאצא.
"יש לי ברירה?" שאלתי במטרה להסתיר את המשיכה הברורה שיש לי אליו.
"לא בייבי" הוא אמר והסמקתי לאור הכינוי לפני שיצאתי באדישות, מרגיש אותו תופס בזרועי כדי שלא אברח.
כאילו שאני יכול.
טוב אז מעכשיו יעלה פרק כל רביעי וכל שבת (בתקווה שאני אזכור😂)
ימי רביעי הם ימים עמוסים אצלי אז אם אני לא אסתדר אני אקדים לשלישי
ŞİMDİ OKUDUĞUN
Wings (boy×boy)
Romantizm"עכשיו אתה תכריח אותי ללבוש ורוד ולקרוא לך דאדי כמו בספרים?" "לא איכס מאיפה הבאת את זה" ליפ היה בסך הכל נער שצריך תעודת בגרות, מי תיאר לעצמו שיום אחד יופיע בבית החולים בו הוא מתנדב האדם שישנה את חייו לנצח?
