"אני אכשל! ספרות זה מקצוע מקולל" נוי התלוננה כשיצאנו מבית הספר והתיישבנו על הדשא.
"את באמת מגזימה" גיחכתי והיא בעטה בי, מוציאה תפוח ומתחילה לאכול אותו.
"לך קל לדבר! זה אולי המקצוע היחידי שאתה לא נכשל בו" היא אמרה, מעבירה לי את התפוח ונגסתי בו גם אני.
היא לא טועה, כל דקה פנויה שהייתה לי אני עבדתי, הייתי ישן בשיעורים, לא הייתי מצליח להתרכז. רק בשיעורי ספרות מצאתי את עצמי, דווקא היה מעניין.
צפירה של מכונית הקפיצה אותי, וגם את כל שאר תלמידי בית הספר.
"דוד שלך" נוי נתנה לי מרפק וצחקתי לפני שדחפתי אותה ממני.
"יאללה זזתי" אמרתי לה ונעמדתי, מתקדם לעבר המכונית.
"היי" אמרתי כשאדמונד פתח את החלון.
"חברה שלך באה לפה" הוא אמר במהירות ויד הפתיעה אותי מאחורה.
"לא תעשה לי היכרות עם דוד שלך?" היא שאלה והפנתה את מבטה לאדמונד.
"היי, אני נוי" היא אמרה והכניסה את ידה דרך החלון.
"היי נוי, אני מייקל דוד של ליפ, הוא בטח סיפר לך שהוא עובר לגור אצלנו" אדמונד ענה לה ואני הרמתי גבה בעקבות השם שהמציא לעצמו.
"לא האמת היא שלא, נחמד מצידך לספר לי" היא פנתה אלי ואני חייכתי.
"אופסי"
"טוב תיכנס אנחנו צריכים לאסוף את קאי מהוטרינר" הוא אמר וצחק.
"קאי זה הכלב שלכם?" היא שאלה וחייכה, היא אוהבת חיות.
"בדיוק" הוא צחק ופתחתי את הדלת.
"אני כבר אדבר איתך יותר מאוחר" אמרתי לה והיא שלחה לי נשיקה ונופפה לשלום.
"דוד שלך? אני לא עד כדי כך מבוגר" הוא מילמל כשהתחלנו לנסוע ואני צחקתי.
"זה מה שעלה לי לראש, באמת לוקחים את קאי מהוטרינר?" שאלתי והוא נאנח.
"הכלב שלו חולה, אני חושב שהוא יצטרך להרדים אותו" הוא אמר בעצב ואני נשכתי את שפתיי.
שאר הנסיעה עברה בשקט, היה נראה שהמחשבות של אדמונד לא פה אבל אני רק הודתי על זה כי אם זה לא היה ככה זה היה מאוד מביך.
אדמונד חנה מול הוטרינריה ולהפתעתי יצא מהאוטו. אני נשארתי לשבת בפנים, מסתכל דרך החלון על איך שאדמונד נשען על הקיר עד שקאי יצא מהמקום, מניד בראשו ומתחיל לבכות לתוך חזהו של אדמונד שחיבק אותו.
קאי היה בגודל המושלם להיכנס בין ידיו, גופו היה קצת יותר קטן, עדיין מחוטב אך הרבה פחות שרירי, הוא היה מעט יותר נמוך, מגיע לצווארו של אדמונד. שיערו היה סגול בהיר ועיניו הכחולות היו אדומות מבכי.
שניהם התחילו להתקדם לעבר המכונית, הרגשתי צורך לצאת ולפנות את הכיסא שליד הנהג לקאי. יצאתי מהדלת ועברתי למושב האחורי, הם לא אמרו כלום רק התיישבנו כל אחד במקומו.
"איך היה בבית ספר ליפ?" קאי משך באפו ושאל אותי עם חיוך, מנסה להעלים את הדמעות.
"רגיל" אמרתי בחוסר נעימות.
"סיפרת לו לאן נוסעים?" הוא שאל את אדמונד ואני התיישרתי במושבי.
"לאן נוסעים?" שאלתי בפיקפוק.
"לעשות קעקוע" אדמונד אמר בחיוך והפני החווירו, גורם לקאי לצחוק רק מלראות אותן. צחוק של מישהו שלפני שנייה בכה.
"אני לא יודע אם יצא לך לראות את ברייס בלי חולצה אבל בטח שמת לב לקעקוע של ציפור או כנפיים, זה מה שאתה עומד לעשות" קאי התחיל להסביר.
"רק קעקוע אחד, אבל גדול. אתה בוחר איפה. כולנו היינו שם כולנו עשינו כל פעם אותו שיט, זה מה שיהפוך אותך לחלק מאיתנו באופן רשמי" אדמונד המשיך אותו.
"וזה יהיה מחשיד אם האדם שיפשיט אותך היום יראה שאין לך אחד" קאי הוסיף.
"אפשר להפסיק להזכיר את זה?" ביקשתי והשפלתי את מבטי.
הם הסתכלו אחד על השני במבט מודאג.
"אדמונד אמר לי שהוא סיפר לך שגם אני עשיתי את זה, אני אדבר איתך לפני שנצא, אל תדאג. לקעקע אותך הייתה בקשה של ברייס, והוא הבוס" הוא הזכיר לי ואני הנהנתי.
אני מניח שאני פשוט אעשה קעקוע...
לא הספקתי להעלות אתמול ממש סליחה
YOU ARE READING
Wings (boy×boy)
Romance"עכשיו אתה תכריח אותי ללבוש ורוד ולקרוא לך דאדי כמו בספרים?" "לא איכס מאיפה הבאת את זה" ליפ היה בסך הכל נער שצריך תעודת בגרות, מי תיאר לעצמו שיום אחד יופיע בבית החולים בו הוא מתנדב האדם שישנה את חייו לנצח?
