Wings (boy×boy)

פרק 1

"לפנות את הדרך!" החובשים נכנסו בדלתות בית החולים עם אדם מדמם על אלונקה.
אני בדיוק יצאתי מניתוח כשקראו לי בקבלה.
לא ניתחתי.
הסתכלתי.
אני כאן רק בגלל שאני צריך בגרות, אבל כן. אני רוצה להיות רופא כשאגדל. כשאמרתי את זה סידרו לי התנדבות קצת יותר מעניינת, כמו מן עבודה בתור אח אבל בלי תשלום. וזה דווקא אחלה. כאילו היה יותר אחלה אם היו משלמים לי, אבל אני נהנה פה. ואני צריך תעודת בגרות, ציינתי את זה כבר?
"כן נוי?" הלכתי לקבלה ושאלתי את הבחורה, שבמקרה גם החברה הכי טובה שלי... קצת פרוטקציות שישלפו אותי מימים עמוסים לכמה דקות מנוחה לא יזיקו.
"ראית את החדש?" היא שאלה בהתלהבות ואני צחקתי. תמיד הייתה לה נטייה לא לקחת נושאים ברצינות, אני מתכוון- לשנינו אין מושג מה המצב שהוא נמצא בו, יש שמועות שהוא עם רגל אחת בגן עדן, ועדיין מה שאכפת לה זה איך הוא נראה.
"לא. משהו מיוחד?" הרמתי גבה והיא הנהנה במרץ.
"תקשיב הוא הורס!" היא תפסה בכתף שלי וגלגלתי את עיניי. "אני חושבת שהוא גיי" היא אמרה פתאום.
"מה גורם לך לחשוב שהוא גיי לעזאזל?" נחרתי בבוז.
"הוא דימם באלגנטיות" היא משכה בכתפיה וענתה כאילו זאת תשובה הגיונית. "טוב הוא בחדר 509 אם מתחשק לך להעיף מבט מאוחר יותר" היא אמרה בחיוך וחזרה לעבודתה.
"החייאה לחדר 509!" נשמעה צעקה ושנינו נבהלנו.
"זה הקיו שלי" אמרתי בחיוך ודפקתי סיבוב מפונפן לפני שעברה לידי אחות עם מכשירי החייאה.
"תישאר, תישאר כאן י'גרוע" נוי צחקה עלי.
"אז לא יצא לי לראות אותו" אמרתי בצער מזויף והיא פשוט צקצקה בלשונה פעם אחת במאס.
"בעיה שלך, אתה לא יודע מה אתה מפסיד" היא אמרה והוציאה פצירה.
"אנחנו כל כך לא מתאימים לכאן" צחקתי והיא הנהנה בהסכמה.

עברו כמה שעות והלכתי לעזור לסדר מחסנים. כן אני עדיין צריך לעשות את זה. לסדר מחסנים.
"ליפ אני צריכה שתיקח פרטים מחדר 509" ביקשה ממני רופאה שעברה באיזור בדרכה לקבלה וראתה אותי בדרך, כנראה היא חיפשה מתנדב שיעשה את זה.
הנהנתי לכיוונה ויצאתי מהחדר, הולך לקבלה בחזרה ולוקח דף למלא בפרטים של הזר.
זכרתי שזה הבחור החדש ולמרות שהייתי אדיש התעניינתי לראות מה הייתה כל ההתלהבות של נוי סביבו.
הסתכלתי בשעון, השעה הייתה שבע וחמישה, הייתי אמור להשתחרר לפני חמש דקות. התלבטתי אם לזרוק את המשימה על מתנדב אחר אך הסקרנות גברה עלי והתחלתי להתקדם לכיוון החדר.
הלכתי במסדרון הארוך, סופר את הדלתות כדי להעסיק את עצמי, עד שהגעתי לחדר המדובר.
פתחתי את הדלת ולא ציפיתי לראות בחור מעוצב, חסר חולצה, מלא בקעקועי ציפורים לאורך כל החזה והידיים, שכוב על מיטת בית החולים כשתחבושת לבנה על מותנו.
לקחו לו כמה שניות אך כשהוא שם לב אלי הוא כיבה את הטלוויזיה והתיישר בליווי אנקות כאב, גורם לי להשפיל את ראשי במבוכה מהבהייה הממושכת בגוף שלו.
"אממ... באתי לקחת ממך פרטים" מלמלתי ויכולתי לשמוע את חיוכו כשהוא דיבר אלי.
"בן כמה אתה?" היה הדבר הראשון שהוא שאל אותי. 'מה זה עניינו בכלל?' שאלתי את עצמי, מנסה בכוח להתעלם מהקול העמוק והמושך שלו. הרגליים שלי רעדו והוא פנה אלי פעם נוספת, גורם לצמרמורת לעבור בגופי.
"אתה לא עונה כי?" הוא הרים גבה, מחכה להסבר.
"כי זה לא עניינך" עניתי מייד במעט חוצפה, כזאת שמראה שיש לי ביטחון עצמי. מה שהיה שקר מוחלט.
"אני מבין..." הוא אמר ויכולתי לשמוע מעט אכזבה בקולו. מה שעצבן אותי כי הוא שאל על גילי, אפילו לא שמי.
הרמתי את מבטי אליו בחשש וראיתי שהוא בוחן אותי, כשעיניו פגשו בעיניי פעם נוספת הרגשתי את עצמי מתחמם ומתחיל להזיע. מלחץ.
"תתקרב לפה ילד" הוא ביקש, מדגיש את המילה האחרונה כדי לעצבן אותי אבל אני לא אתן לו את התענוג. בהיסוס התקדמתי אל המיטה עליה הוא ישב ונעצרתי סנטימטרים בודדים ממנה.
"אני צריך שתגיד לי איך קוראים לך. שם מלא" בלעתי רוק והתחלתי לקרוא מהדף את השאלות.
"לא" הוא אמר בהחלטיות, ללא ספק מפתיע אותי.
"סליחה?" שאלתי שוב, לא בטוח ששמעתי נכון. אין 'לא'. מה אני אמור לעשות במצב כזה?
"יש לי תנאי" הוא ענה לי ועיקם את פיו כאילו הוא חושב. "אתה תיתן לי את המספר שלך. ואני אתן לך את הפרטים שלי" הוא אמר ועיניי נפתחו בהפתעה. המספר שלי? מה הוא רוצה ממני?
הסתכלתי בשעון פעם נוספת. כבר הרבה אחרי שבע ואני אצטרך לתפוס את האוטובוס הקרוב אחרת אני תקוע פה.
לא היה לי הרבה זמן לחשוב על זה ונשכתי את שפתיי לפני שהנהנתי, גורם לו לחייך ולהביא לי את הנייד שלו, בזמן ששמתי את המספר שלי הוא כבר התחיל להשלים את הדף שהיה בידיי, גורם לי להסתכל עליו במבט מוזר.
נתתי לו את הנייד בחזרה ולקחתי את הדף המלא.
"לך לאוטובוס. שלא תפספס" הוא אמר ועם מבט מבולבל יצאתי מהחדר והלכתי לאט בחזרה לקבלה, מנסה לעכל את מה שקרה הרגע.
בדרך החלטתי לקרוא קצת על האדם הזר שהרגע נתתי לו את המספר שלי.
'ברייס קסלר'.
זה השם שלו.